אמנות החיבור – עם נקודה טובה! – ראיון

שחקני תיאטרון "נקודה טובה"
מראים הרבה לב, גם לילדים ממאה
שערים וגם לילדי הקיבוצים. עמיחי
חזן ועמרי ורטש מדברים אל הלב
ומרתקים את הצופים. ויש גם יעד
חדש: הצגות לקהל בוגר.

איך מצליחים שני שחקנים להעביר בכישרון רב את אותה הצגה לילדים ממאה שערים וגם לילדים מהתנועה הקיבוצית? פשוט מאוד, "מראים הרבה לב". שחקני תיאטרון "נקודה טובה" מדברים אל "הלב" ושוברים את כל המחיצות.

עמיחי חזן ועמרי ורטש הם שחקני תיאטרון "נקודה טובה". הראשון – מתנחל מכוכב השחר, השני – קיבוצניק מ"השומר הצעיר" שחזר בתשובה, וביחד הם כוח תיאטרלי שובר מחיצות ומחסומים. תנו להם קהל – לא משנה אם הם מדברים יידיש בבית, אם מדובר בדרדקי התנחלויות או קיבוצניקים עוללים – והם כבר ידעו לרתק אותם. עכשיו הם גם רוצים לעבור לשלב הבא: הצגות לקהל יעד בוגר.

מתוך ההצגה "מים משמים"

עמרי ורטש מגיע מהקיבוץ של השומר הצעיר. הוא למד אמנות בפנימייה לאמנות במצפה רמון. בהמשך התקבל לקבוצה מאוד איכותית של תיאטרון עולמי עם הבמאי המפורסם גרוטובסקי. משום מה, הבמאי הפולני גרוטובסקי היה הראשון שדיבר עם ורטש על יהדות, הוא אפילו נתן לו את ספר ‘שבחי הבעל שם טוב’. ורטש חזר לארץ ונכנס עמוק לעולם היהדות, הוא נחת בברסלב. בינתיים, הוא עזב את התיאטרון אבל לא להרבה זמן. כשהוא היה באיתמר, הוא פגש נער גבעות שרצה לעשות הצגות לילדים "עם הרבה תמימות ואור בעיניים" – זה היה עמיחי כמובן. החיבור היה בלתי נמנע ויחד הם הקימו את תיאטרון "נקודה טובה".

בלי אביזרים, תפאורה וצוות שמלווה אותם הם התחילו להופיע בישובים ובבתי ספר. הם נסעו באוטובוסים להופעות לכבוש לבבות ולאט לאט הרחיבו את מעגל הצופים, עד שאפילו מאה שערים פתחה את שעריה.

עמרי ועמיחי בעד תיאטרון חוצה גבולות ומגזרים. הם לא מכוונים את ההצגות שלהם למגזר מסוים, אלא לכל קהל שרוצה לקבל נקודה טובה.

מתוך ההצגה "אבן הברקת"

על מה ההצגות שלכם?

עמרי: יש לנו קונספציה לתיאטרון. אנחנו מאמינים בתרבות יהודית שהיא חוצה מגזרים. אנחנו לא תיאטרון מגזרי ולא תיאטרון דתי לאומי או חרדי ולא חילוני. הרב שלנו אמר שאין דתיים ולא חילונים, אז נא להוריד את זה מהפרק. כלומר, יש יהודים! אנחנו גם לא תיאטרון פוליטי. העניין שלנו זו נשמה יהודית. השאיפה שלנו בהצגות זה להגיע לכל המגזרים, ועם הצגות ילדים אנחנו מצליחים להגיע גם למגזרים החרדים ביותר.

עמיחי: קרלין סטולין, בויאן, ויז’ניץ, גור, ליטאים, כל המקומות במאה שערים, תלמודי תורה של ברסלב. הופענו גם בקיבוץ של התנועה הקיבוצית ובכפר שמריהו ומאוד אהבו את מה שהצגנו שם.

איך אתם מצליחים להעביר את אותה הצגה גם לקהל חרדי וגם לקהל חילוני?

עמיחי: למשל, הסיפור אבן הברקת הוא סיפור מסע. זה סיפור על בן-אדם שחסרה לו אבן חושן והוא יוצא לחפש אותה, והסוד של האבן הזאת הוא למצוא נקודה טובה. כלומר, זה בן אדם שבטבע שלו הוא מסתכל שלילי ולאט לאט הוא לומד למצוא דברים טובים בחיים – אם זה הקוף בהצגה שזורק עליו קוקוס והוא כועס עליו, ואחר כך הוא מבין שהקוף הציל אותו מן הנמר והוא מבין שלא סתם יש את הקוף הזה. זה מסר שחוצה ציבור דתי או לא דתי, זה מסר של עין טובה. כמובן שה’ ברא את הכל לטובה.

אבל זה לא מסר דתי זה מסר ערכי, מסר כללי שבאמת מתקבל מצוין גם בצבורים שאינם דתיים. השאיפה שלנו זה לפשט. אם זה ציבור חילוני אנחנו דואגים לדבר בשפה שהם מבינים, וגם לציבור חרדי. בקיבוץ כנראה שהם לא ידעו מה זה חושן, אז אנחנו לא משתמשים במילה הזאת, אנחנו מסבירים את זה בצורה אחרת.

עמרי: אחת ההצגות היא על ילד שגדל בכפר ברוסיה והוא לא יודע בכלל שהוא יהודי ולאט לאט נחשף ליהדותו. הוא מגלה את המחזור לשלושה רגלים שהיה שייך לאימו, והוא מגיע לערב יום כיפור לבית הכנסת והוא לא יודע איך להתפלל.

זה סיפור שהמסר המרכזי שלו – שתפילה זו לא דבר ששייך דווקא לדתיים. אני בתור מישהו שבא מקיבוץ לא ידעתי מה זה להתפלל. אותו ילד לבוש כמו גוי והוא נראה כמו גוי, הוא לא יודע איך להתפלל אבל הוא רוצה מאוד ובוקעת לו תפילה מהלב. זה מסר שכל אחד ברגע מצוקה רוצה להתפלל לה’, והמסכות הללו נשברות. אין פה משהו ששייך לדתיים. אנחנו גם עיבדנו את זה. יש שם דמויות מצחיקות וזו הצגה עם המון "לב", וזו הנקודה של התיאטרון – לב, ואנחנו יונקים מתפישות חסידיות שמדברות על הקשר עם הקב"ה ושלכולם יש את חיבור הזה.

מתוך ההצגה "ירושלים במתנה"

איך אתם מעבירים את הנקודה הזאת של הקשר עם ה’ לציבור חילוני?

עמרי: איך שולי רנד מצליח להעביר את זה לצבורים כל כך גדולים? משום שכל אחד כשהוא נמצא במצוקה הוא מחפש קשר עם ה’, זה דבר ששייך לנשמה. קל וחומר ילדים שה’ אצלם הוא הרבה יותר גלוי, הרבה יותר פשוט. עכשיו כשאנחנו מציגים למבוגרים יש לנו התמודדות חדשה, שם הקהל הוא הרבה יותר מורכב. יש לנו הצגה שנקראת ‘טאטע’ שהיא מדברת על מציאת האור מתוך החושך, זה בעצם מונולוגים אישיים שלנו שמדברים על הקשיים שלנו בחיים, ואיך בתוך זה אנחנו מגלים את האמונה. לדעתנו, אחד הדברים שמפרידים בין חילונים לדתיים זה שאנחנו מסתכלים עליהם כביכול מלמעלה, אנחנו סופרמן, אצלנו הכל בסדר, אנחנו קמים בבוקר והכל מתוקתק והכל טוב ויפה. והם בחושך. אז אנחנו באים ואומרים שהעולם הזה הוא עולם של חושך והאור נמצא, רק צריך לחפש אותו.

עמיחי: דווקא מתוך הכאב שלנו, מתוך הפצע האישי שלנו, דווקא משם יש אפשרות להתחבר. אני מוכן לגלות את הכאב שלי, את הקושי שלי, עם כל עם זה שאני דתי ועם זה שאני מקיים מצוות ויש לי קשיים מאוד גדולים. בזה שאני מוכן להיחשף אני יוצר הזדהות אמיתית כי כולנו בני אדם, אחד חווה את זה במקום אחד ושני חווה את זה במקום אחר.

מה קהל חילוני מקבל מכם?

עמיחי: קודם כל שורשים יהודיים. זה שילדים נפגשים עם עולם חדש שבעצם שייך להם – זו נקודה חשובה מאוד. כשהם נפגשים עם הצגה שמדברת על בית המקדש, אז התגובות הן תמיד בסגנון "מה היה כזה בית מקדש?", "היו כאלה כהנים?" – כך שעולם שלם פתאום קם לתחייה מול העיניים.

עמרי: נכון שיש את העניין של פולקלור, אבל מבחינתי יש פה יותר את המפגש עם תפילה, עם האמונה. והשאיפה היא בעצם לתת קצת מזה. אמנות מלשון אמונה. אנחנו לא משלים את עצמנו שאנחנו באים לתקן את העולם או לשנות, יש לנו גם שאיפות של פרנסה וזה לא פשוט להתפרנס מהתחום הזה, תמיד יש את המתח בין ליצור דברים אמנותיים לבין מה שהקהל רוצה.

נראה גם שהציבור הדתי לא כל כך מחובר לאמנות ולתיאטרון.

עמרי: הוא מתחיל להתחבר והוא מתחיל להתעורר. אין מה להשוות עם הציבור החילוני, אבל זה מתחיל לקרות ובאמת זה לא מפותח כמו שהיינו רוצים שזה יהיה. כדי ליצור צריך סביבה תומכת. היצירה שלנו יוצאת מתוך אלף ואחד דברים, כמו ניהול העסק, ואנחנו לבד מתעסקים במוסיקה, בתפאורה. יכול להיות שזה טוב שזה ככה כי זה יוצר משהו מאוד אותנטי, אבל היינו שמחים שהייתה לנו יותר סביבה תומכת.

בינתיים מי שמסייע לשחקני תיאטרון נקודה טובה הם אנשי מכללת ליפשיץ, שמסייעים להם בתמיכה ובמקום לחזרות, והם בתמורה מעבירים שעורי דרמה לסטודנטים.

מתוך ההצגה "מים משמים"

איך החיבור ביניכם?

עמרי: (צוחק) קשה קשה מאוד. אנחנו חיים בסביבה שונה – אני חי בקהילה חרדית, עמיחי חי בישוב כוכב השחר, שתי קהילות שונות. אני מתפלל ביום יום בשטיבל. לא בכל אנחנו מסכימים, לא רק בתפישה האמנותית, גם לא בתפישה עסקית. אבל השותפות היא בעצם השלמה והיא דבר שאנחנו רואים אותו בתור עבודת המידות ולא רק עסק. עצם זה שיש קשיים זה חלק מעבודת המידות שאנחנו עובדים עליה.

עמיחי: זה סוג של השלמה מסוימת. במסר, בלב – הכיוון הוא דומה. אבל יש מחלוקות על כל דבר. ברוך ה’ אנחנו 8 שנים כבר ביחד.

(באדיבות שבועון מעייני הישועה)