מי אמר שצריך לבכות?

יציאת מצרים מהווה מודל שנראה
לאורך כל התורה: בכל פעם שהחיים
סוטים מעט מהמסלול של הנעימות
והנוחות, אנשים מתחילים לבכות
ולהתלונן. אבל מי אמר שזה מה
שצריך להיות?

ערך ועיבד: הרב אליעזר רפאל ברוידא

תפסיק לבכות – פרק 1

בוא נעיף מבט על מהלך האירועים שהתרחשו בזמן הגאולה הראשונה, השחרור מעבדות מצרים, מהרגע שעם ישראל עזבו את מצרים ועד לרגע בו הם נכנסו לארץ המובטחת, ארץ ישראל.

תחילה, השם המטיר על המצרים עשר מכות טורדניות (בלשון המעטה), כשכל אחת מהן הייתה נס גדול יותר מקודמתה. איש ישראלי ואיש מצרי יכלו לשבת ליד אותו שולחן, אולם בכוסו של הישראלי היו מים ואילו דם בזו של המצרי. המצרי היה לכוד בחשיכה מוחלטת, אבל שכנו הישראלי נהנה מאור יום מלא. ההשגחה העליונה של השם הייתה כל כך ברורה שאפילו עובדי האלילים הגדולים ביותר של אז – המכשפים של פרעה – צעקו והודו שזו ידו של אלוקים עליהם. בסופו של דבר, השם במכה פעולה כירורגית ומתוחכמת את המצרים, הרי היא מכת בכורות – וכל בכורי מצרים הומתו. גם פרעה כבר לא יכול יותר להכחיש את קיומו של הבורא, וכבכור היחיד ששרד את המכה הזאת, הדבר מדאיג אותו מאוד, לכן הוא רץ אל משה רבינו ומבקש שכל עם ישראל יעזבו את מצרים, וכמה שיותר מהר.

המדרש מספר לנו שהיו עבדים (מבני ישראל) שלא יכלו לחצות את מסך הברזל של מצרים, שהיה כולו מעשה כשפים. כעת, שני מיליון ישראלים יוצאים לחופש לאור היום, כשהם רואים במו עיניהם את הדרך הנפלאה בה השם הרס את אלילי מצרים וכל כוחות האופל והטומאה בהם האמינו המצרים.

עם ישראל מגיעים לשפת ים סוף. למרות שבני עמו עדיין מלקקים את הצלקות שספגו, כתוצאה מהמכות, מספר שבועות בודדים קודם לכן, פרעה מתחרט על ההחלטה שקיבל ומחליט לרדוף את עם ישראל, כשהוא מגייס למשימה זו את הטובים שבצבאו. וכך, כשהם רכובים על המרכבות המשוכללות דאז, הם יוצאים לדרך. עם ישראל רואים את המצרים שמתקדמים לעברם ומיד נכנסים לפאניקה, כשהם שוכחים לחלוטין מהניסים שעשה להם השם ממש לא מזמן, ומתחילים להתלונן ולצעוק על משה רבינו:

"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?" (שמות יד, יא).

זוהי דוגמא לתופעת הזיכרון הקצר, שמציגה התורה. אנשים צועקים על משה רבינו ועל השם – כי כשצועקים על הצדיק אז צועקים על השם – "מה עשית לי?" ותוך זמן קצר הם שוכחים את מה שהציק להם ואת הישועה שקיבלו. הם שכחו כמה הם בכו, צעקו, התחננו, והתלוננו בכל יום אצל השם יתברך על כל יום של עבדות. השם משחרר אותם מהעבדות, והם… שוב בוכים.

תארו לעצמכם מאות אלפי אנשים צועקים ומתלוננים על משה רבינו. כאן אנו מתחילים לראות מעין מודל שהתורה מציגה בפנינו (ואותו נראה פעמים נוספות בתורה): ברגע שהחיים סוטים מעט מהמסלול הנוח והנעים, אנשים מתחילים לבכות ולהתלונן. כל השבטים פותחים במחאות-מרמור נגד השם ומשה. כמו חבורה של תינוקות בכיינים, הם מייבבים: "למה הוצאת אותנו ממצרים? מי ביקש בכלל לעזוב? למה אתה מכניס אותנו לצרות צרורות עם פרעה?" ועוד מיליון מחאות ותלונות…

מה אנו יכולים ללמוד ממודל זה – שהשם ממשיך בטובו ובחסדו לעשות ניסים, ומנגד – עם ישראל בכל פעם מחדש בוכים ומתלוננים? התשובה לכך פשוטה – אם אדם לא עובד ברצינות על מידות הנפש שלו, הוא לא ישתנה לעולם! אין זה משנה אם אדם רואה בשתי עיניו סופר-ניסים עצומים ככל שיהיו – אם הוא לא עובד על פנימיותו, הוא יהיה עיוור מבחינה רוחנית כמו עטלף. הוא רואה כיצד ידו של השם הצילה אותו מהמצרים, שעל פי הטבע לא היה שום סיכוי לצאת בשלום מחרבותיהם המחודדות, אבל אחרי חמש דקות הוא שוכח מהכל. איך זה יכול להיות? אולם לא קשה להבין למה – מכיוון שזה מה שקורה לאדם שלא עובד על עצמו ושואף להשתפר.

בחור צעיר מהישיבה שלנו ראה ממש במו עיניו נס שהציל את חייו. הוא רשם זאת במחברת קטנה ועכשיו הוא מודה להשם על הנס הזה בכל יום. אז מה ההבדל בין אדם זה לכל אותם מתלוננים? פשוט, הוא עובד על מידותיו. הוא שואף להשתפר בכל יום. הוא עושה תשובה בכל יום ומדבר עם השם לפחות שעה ביום. הוא פותח את עיניו ומסב את תשומת ליבו לכל ברכותיו של השם ומודה עליהן. מסיבה זו, הוא אף פעם לא מתלונן והוא כל הזמן שמח.

תחשבו מעט יותר על אותו דור שעזב את מצרים. הם קיבלו את התורה על הר סיני! הם ראו את הקולות והאורות של השם ממש במו עיניהם באותו מעמד. הם שמעו את השם מדבר אליהם פנים-אל-פנים. תראו מי היה הרב שלהם – משה רבינו בכבודו ובעצמו! – אותו משה שהשם יתברך התגלה אליו ולימד אותו את התורה בצורה ישירה מפיו ממש. ולמרות כל זאת, הם לא השתנו. אין זה משנה אם משה רבינו הוא הרב שלך ואתה רואה את המלאך הראשי נועץ בך מבטים, בזמן שגבריאל נושף בחצוצרה וכל השמים בוערים באש. אם לא תעבוד על מידותיך, על הפנימיות שלך, שום דבר מכל הדברים שהוזכרו לעיל לא ישאיר את רשמו עליך ולא תשתנה.

קחו את בחור הישיבה הממוצע שעומד להתחתן. הוא לומד תורה במשך עשרים שנה. אחרי עשרים שנות לימוד תורה, תצפה מהאדם שיהיה מלאך. אולם, אם הוא לא עבד על פנימיותו ושאף לשנות ולתקן את מידותיו, כל התורה שלמד יכולה להימשך לערוץ שלילי. התורה שלו יכולה להפוך אותו לאדם יהיר מכיוון שהוא לא מתפלל על לימודו, הוא לא עושה הערכה עצמית בכל יום, והוא לא מדבר עם השם בכל יום. כך אנשים יכולים ללמוד תורה במשך שנים רבות ולהישאר אנוכיים, מיואשים, וטמפרמנטים. הם פשוט לא עובדים על עצמם, לכן אף פעם לא לומדים אמונה.

אגב, תורה בלי אמונה אלה הן החדשות הרעות. כשאדם לא עובד על עצמו, הוא נשאר תקוע בבוץ ובהרגליו הרעים – שום דבר לא משתנה בו.

מאז הבריאה ועד היום הזה, הנס הגדול ביותר שהתרחש בכל ההיסטוריה כולה קרה כשאבותינו היו בתהליך עזיבת מצרים.

המשך, במאמר הבא ב"ה.