עושים סדר בלי חוקים – חלק 1

אחד הדברים היפים בהתבודדות
הוא שאין לה כללים או חוקים מובנים
וקבועים. היא לא מגבילה אותך
מלזרום עם מה שעולה על ליבך לספר
ולדבר עליו בפגישה הכי חשובה לך.

בשדי יער – פרק 27

התבודדות בעיקרה היא דרך אישית ומיוחדת לכל אדם. אין לה כללים מוחלטים. כל אדם צריך בפשיטות לדבר עם הבורא כמו עם חבר טוב או אבא טוב, ולספר לו את כל מה שבליבו, את כל מה שעובר עליו.

אולם, ישנם כמה קווי יסוד וכללים שבעזרתם אדם יכול לבקלות להתגבר על מניעות רבות ולהינצל מטעויות נפוצות. קווי יסוד אלה נובעים כולם מדברי רבינו הקדוש מתוך כל השיחות בהן התייחס להתבודדות, והן נבנו והתפתחו על ידי דורות של עובדי השם שעסקו רבות בהתבודדות. קווי יסוד אלה כמובן בדוקים ומנוסים.

נציין כאן סקירה כללית על מספר יסודות חשובים בהתבודדות, אך חשוב להדגיש – שבהציגנו אותם אין זה כדי להגביל חלילה את האדם שמתבודד מלבטא את עצמו, או מלזרום עם הרגשותיו הפנימיות. אלא אדרבה, עצות אלו באות אך ורק כדי לתת מסגרת מסוימת, שבעזרתן יוכל המתבודד לנווט את עצמו ולמלא את ההתבודדות. כך יוכל להתמיד בתפילתו האישית כל יום, משום שיהיו לו עצות במה למלא את ההתבודדות גם בימים שאין לו התעוררות מיוחדת. לכן, בעצות שנציג אין שיעור קבוע לזמן שמשקיעים בכל אחת מהן, אלא הכל לפי העניין והיום ולפי האדם, וכל אחד ימצא את הדרך בה ישתמש בקווי הנחיה אלה.

א. אמונה

כדי לדבר עם השם אדם צריך שתהיה לו אמונה. לכן, כאשר ניגשים להתבודדות הדבר הראשון הוא להתחזק בכל מה שקשור לאמונה. כלומר, להאמין שכל מה שהיה עד עכשיו – הכל מאת השם ובודאי שזה לטובה. להאמין שהשם אוהב אותי ורוצה בתפילתי. הוא בודאי רוצה לעזור לי, הוא הרי כל-יכול ויכול לעזור לי בלי שום מגבלה. לרחמיו אין סוף, הוא מרחם עלי בלי שום קשר למעשיי – אם מגיע לי או לא, כי הכל בהשגחה נפלאה ופרטית שהיא רק עלי.

עיקר העיקרים בקו מנחה זה הוא האמונה שהכל לטובה. על האדם לשמוח בכל מה שזכה להשיג עד עכשיו. כן, גם אם זה נראה קצת עקום ולא מושלם (ושום דבר לא מושלם) – יאמין שהכל לטובה! מהתבודדות להתבודדות הוא יבין וידע שהכל מכוון מאת השם יתברך, וכל זה נעשה כדי לקרבו ולכוונו לתכליתו ותיקונו. לכן צריך המתבודד להתענג מכל מעשיו שעשה ולשמוח בחלקו. (להרחבה בנושא זה עיין בספר בגן החכמה, שם תבין כיצד שמח התם במעשי ידיו והתענג עליהם, למרות שהיו רחוקים מאוד מאוד משלמות והיו מלאים בחסרונות בולטים).

לכן, נושא האמונה והשמחה יכול להיות מעין פתיחה להתבודדות. זהו הזמן הטוב להתפלל על נקודות אלה שהן מהדברים שצריך להתפלל עליהם הרבה. בשנים הראשונות עיקר התפילה צריך להיות על מידת האמונה והשמחה, כי כל מי שרוצה להצליח בעבודת השם צריך להתפלל על האמונה שהכל לטובה ולהיות שמח בחלקו. הרי יעברו עליך עוד הרבה ירידות, מן הסתם גם תיכשל ודברים לא ילכו כסדר. לכן צריך לשמוח בהכל. ההתבודדות שלי (המחבר) במהלך השנים הראשונות הייתה על שתי מידות אלה. שעות שלמות הקדשתי בתפילתי רק עליהן.

ב. עבודה עם מילה אחת

ההודאה היא אחד מהדברים החשובים ביותר בהתבודדות. תודה – ממתיקה את כל הדינים וגם מחזירה את האדם לאמונה ולנקודת האמת שהכל לטובה והכל בהשגחה. פעולה זו מעניקה שמחה למתבודד, מכיוון שרק על ידי השמחה יוכל לפרש את שיחתו בלב נשבר, כמו שאמר רבינו – שרק כאשר אדם בשמחה הוא יכול לבוא ללב נשבר באמת, וללא השמחה אינו יכול לפתוח את פיו כלל. גם תפילתו היא בטרוניה ותרעומת ומעוררת עליו דינים ח"ו, וכן השמחה וההודאה מסלקות ממנו את כל הדמיונות ומבררות את הרוח הטובה מתוך הרוח הרעה, שעל ידי זה זוכים לנבואה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה נ"ד.

לכן, למרות שאדם מרגיש שזו לא האמת שלו כרגע, הוא לא יכול להודות, וכפי התגלות ליבו הוא היה רוצה רק לצעוק ולבכות על חסרונותיו ומכאוביו, עם כל זאת ייתן דעתו למעלה חשובה זו של ההודאה, ואף יכריח את עצמו להודות, כי אז ההודאה תאיר לו את האמת והוא יוכל לקיים התבודדות נכונה, וגם לצעוק על חסרונותיו בצורה נכונה ומבוררת יותר.

זהו כמובן דבר בדוק ומנוסה. מניסיוני האישי ראיתי, שפעמים רבות בהן הגעתי להתבודדות כשכולי נסער ומבולבל, עם הרגשות רעות ומרות, מתוך ייסורי נפש כשהכל נראה לי שחור משחור, אולם ברגע שהתחלתי להודות על הדברים שנראו בעיניי כלא טובים, והתחזקתי להאמין שהכל לטובה, מיד התפוגג כל הערפל וחזרתי לראות את העולם באורו האמיתי – שהכל לטובה, הכל בהשגחה ואין שום רע בעולם! יש בורא לעולם שמשגיח ועוזר לי. עכשיו אני מדבר אתו ויכול לשפוך את ליבי לפניו ולפתור את כל הבעיות שיש לי בקלות. כמובן שההתבודדות המשיכה בנעימות וזכיתי למצוא את הנקודות והרמזים ולהתקדם ברוחניות.

אילו הייתי מדלג על שלב ההודאה מתוך אותה "אמת" שזה לא מה שבאמת אני רוצה לבטא – כי כל רצוני הוא לצעוק ולבכות – ברור שהייתי מפספס את הכל. ולא רק, אלא גם מעורר על עצמי עוד דינים ובלבולים. לכן, האמונה, כפי שהסברתי לעיל, היא התנאי הראשון לעשות התבודדות נכונה, ואם אדם שמרגיש שמשהו לא טוב בעולם זה רק משום שנפל ממידת האמונה. בלי האמונה אי אפשר להתחבר לבורא וממילא גם לא לדבר אתו, אלא עד שיחזור להאמין שהכל לטובה.

גם אם אתה רוצה לזרום בהתבודדות מתוך הנקודה השייכת לליבך, ולכאורה אתה מרגיש שזה מגביל אותך בגלל שאתה מכריח את עצמך להתחיל בהודאה כי אתה רוצה עכשיו רק לצעוק, דע שעל פי רוב זה מזיק מאוד להתחיל את ההתבודדות בבכיות. לרוב, זה מפיל את האדם לעצבות וכעס. לכן תמיד חשוב ועדיף להתחיל עם ההודאה.

אך כמו שאמרנו, ההתבודדות היא דבר אישי ואינדיבידואלי ומשתנה מאדם לאדם, וזה היופי שבה, כך שאין שום כללים קבועים ומגבלות, ובודאי צריך להגיע אליה בלי תוכניות שסוגרות אותך, אלא לזרום עם עצמך. לכן את תגביל את עצמך בצורה מוחלטת בעניין זה שצריך להתחיל בהודאה. זאת, כדי שלא תהפוך את ההתבודדות לדבר ככל הדברים שפועלים על פי תבנית וגבולות, ובסופו של דבר תהיה פעולה של מצוות אנשים מלומדה. מצאתי לנכון להדגיש את עניין ההודאה בתחילת ההתבודדות, מכיוון שכאשר ניגשים אל ההתבודדות, אל השיחה עם השם, מוכרחים לבוא עם אמונה שהכל לטובה ולהודות על הכל, כי אין זה מתקבל יפה בשמים בכלל שאדם רק בוכה ולא מודה על כל החסדים שהשם עושה עמו. ובפרט, שכל הבכיות הללו הן בכיות חינם, ואדם שמודה לבורא רואה היטב שהחסדים והטובות מרובים על הצרות, ולמעשה אין שום צרות כלל, אלא רק דרכים להתקרב אל השם. כשנזכור זאת, נרצה תמיד להתחיל את ההתבודדות עם תודה והודאה.

בדקות הראשונות יש להודות על ההודאות הקבועות, כלומר על הדברים הגדולים והקבועים שיש לנו בחיים, כגון: האמונה, התורה, שבתות וחגים, על המצוות, ההתקרבות לצדיקים, על ההתבודדות עצמה שאדם אנו זוכים בה, על הרב אליו אתה מקורב וכדומה. אלה דברים קבועים שאין סוף להודאה עליהם, ואף אם יודה עליהם מיליון שנה – זה לא יספיק. לכן, לכל הפחות, יש להודות עליהם כל יום מספר דקות.

בשלב זה כדאי מאוד שההודאה תהיה בכלליות, משום שאת ההודאה בפרטיות אפשר ביתר קלות לעשות בזמן שעושים חשבון נפש. כאשר אדם עובר על היום האחרון ומספר לקב"ה מה עשה – אז גם יודה על כל פרט ופרט מהיום שעבר, כגון על המצוות והמעשים הטובות שזכה לעשות ועל כל ישועה והצלחה.

המשך בחלק הבא ב"ה.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)