את מי משלושת ילדיי אציל?

כל ימי חייה התמודדה לאה בראונפלד
ז"ל עם ההחלטה הגורלית שנאלצה ליטול
בימי המלחמה ועלתה בחיי שני ילדיה
ואחותה הצעירה – את מי מהם תציל?

תחושת האשמה לא הרפתה מלאה בראונפלד ז"ל עד יומה האחרון, והכל בגלל החלטה גורלית איתה נאלצה להתמודד. בתה, אילה ל. (70), שהייתה בימי המלחמה תינוקת קטנה, מגדירה את עצמה ‘דור ראשון ודור שני לשואה’ ומודה – ‘אמא לא סלחה לעצמה עד יום מותה’.

בהר המנוחות בירושלים חקוק על מצבת קברה של לאה בראונפלד ז"ל משפט המסכם את תמצית חייה – ‘אשת חייל, אוד מוצל מאש’. בראונפלד ז"ל, ניצולת שואה, איבדה בימי מלחמת העולם השנייה את הוריה, אחיה ואחיותיה, בעלה ושני ילדיה ורק את אילה, ילדתה הקטנה, הצליחה באומץ רב לשלוף מציפורני הצורר הנאצי ולהבריחה מגטו בוכניה להונגריה, שם הסתתרו שתיהן בכפרים.

"נולדתי בחנוכה של שנת 1938 בפולין, בעיר קיט קטנה הסמוכה לקראקוב", מתארת אילה ל’ (70) את חיי משפחתה בימי טרום המלחמה.

"להוריי, דוב ולאה, היו מלבדי עוד שני ילדים קטנים, מירה בת השש וברוך-מאיר בן הארבע. אבי, שהיה באותם ימים בסך הכל בן 31, ניהל בעיר חנות נעליים קטנה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי תינוקת קטנטנה בת שמונה חודשים ומשפחתי, יחד עם כל תושבי העיר היהודים, החלו לברוח מזרחה".

כעבור מספר ימי בריחה, נעצרו הפליטים היהודיים על ידי חיילים גרמנים, שהמליצו להם לשוב חזרה לביתם, כיוון שאין כל טעם לברוח. משפחת בראונפלד שבה לביתה וניהלה את חייה תחת הכיבוש הנאצי במשך שנתיים נוספות.

הם לא חשו את הקטסטרופה המתקרבת?

"צריך להבין שליהודים לא הייתה אז הרבה ברירה, זו הייתה המציאות, לא היה להם לאן לברוח כי הגרמנים היו בכל מקום. לפני המלחמה הוריי שקלו לעלות ארצה, אבל הגיעו שמועות שהתנאים בארץ מאוד קשים והם דחו את ההחלטה לעלות. הגזירות ניתנו בהדרגה, ולכן היהודים הסתגלו בשלבים למצב החדש. עם הזמן, כשהחלו להגיע מקרובי משפחה ידיעות איומות על רציחות והיעלמויות של יהודים ברחבי פולין, כבר לא היה לאף אחד מה לעשות".

בית ספר לרצח

אביה של אילה, דוב, מונה על ידי קציני האס.אס כאחד האחראים לאיסוף הכופר שנדרשו היהודים לשלם לגרמנים מעת לעת. באחד הימים, חויב האב לנסוע לכפר ראבקה (Rabka) הנמצא במרחק חצי שעת נסיעה מעיר מגוריו, לצורך תשלום הכופר. לאחר מספר שעות שב נהג המונית הגוי לבדו וסיפר למשפחתה של אילה שנוסעי הרכב היהודים הורדו באיומי נשק על ידי חיילים גרמניים והוא עצמו ניצל רק מכיוון שהיה גוי.

"כשאמא שמעה את הבשורה הקשה על אבא היא לקחה במהירות את שלושת ילדיה ונסעה למשפחתה בקראקוב. כשלושה ימים מאוחר יותר הגיע מסר דחוף מאבא שהוא הצליח באורח נס לשוב הביתה, אבל אמא, בתחושה פנימית חזקה, החזירה לאבא הודעה שהיא איננה מוכנה לחזור ומבקשת ממנו שיפגוש אותה במקום המסתור בו היא נמצאת עם הילדים. לרוע המזל, הסתבר שאבא לא הספיק לצאת מהעיר ובאותו היום נרצחו כל יהודי העיר".

"רק לפני כמה שבועות" מוסיפה אילה בהתרגשות, "גיליתי לתדהמתי שבכפר ראבקה הסמוך הפך הגסטאפו את אחד המנזרים ל’בית ספר לרצח’ והדבר נשמר בסודיות רבה. מטרת בית הספר הייתה ללמד צוותים מפלוגות הגסטאפו כיצד לרצוח ולהרוג ביעילות ובשיטתיות. על פי מסמכים שהתגלו מאותו תאריך בו נרצח אבי יחד עם שאר תושבי העיר בוצע, למרבה הצמרמורת, תרגיל מעשי לרצח המוני לכל היהודים שגרו בעיר מגוריי".

בעצם, האינטואיציה של אמך הצילה אתכם.

"אמא הייתה בעלת תושייה ואומץ לאורך כל ימות המלחמה. כשגרנו בגטו בוכניה אחי ואחותי חלו בחצבת ואושפזו בבית החולים היהודי בגטו. יום אחד הגיעה לאוזניה של אמי שמועה שמתוכננת להיות אקציה של ילדים בימים הקרובים. אמא התעקשה לשחרר את הילדים מבית החולים, למרות התנגדותם הנחרצת של הרופאים, שטענו שבבית החולים לא יאונה כל רע לילדים ואין ממה לחשוש. אמא סירבה להקשיב לדבריהם ויום לאחר שהבריחה אותנו משם לגטו קראקוב נערכה אקציה ונלקחו רבים מילדי הגטו כולל כמובן ילדי בית החולים. אמא הייתה מלאת העזה ונלחמה כלביאה בניסיון לגונן על שלושת ילדיה הקטנים".

החלטה גורלית

כל ימי חייה התמודדה לאה בראונפלד ז"ל עם ההחלטה הגורלית שנאלצה ליטול בימי המלחמה ועלתה בחיי שני ילדיה ואחותה הצעירה.

"אמא לאה ניסתה להציל אותנו בכל דרך אפשרית" מספרת אילה. "בשנת 1943 החליטה אמא שכדי לשרוד אנחנו חייבים לנסות ולברוח מהגטו כמה שיותר מהר. בגטו בוכניה, בו היינו, התנהלה רשת הברחות להונגריה שבאותם ימים טרם נכבשה בידי הנאצים. לאמא לא היה את הסכום הגבוה הנדרש לתשלום, אבל היא לא הרימה ידיים והפצירה שוב ושוב בפני המבריחים שיאפשרו לה ולילדיה לברוח. לבסוף, אפשרו לה להצטרף לקבוצה המיועדת לבריחה. אך מכיוון שנותרו שני מקומות בלבד היה על אמא להחליט במהירות את מי מילדיה היא מבריחה מחוץ לגטו".

זו התלבטות ממש בלתי אפשרית לאמא.

"למרות שהובטח לאמא שיאפשרו לשניים הנותרים בגטו לברוח מאוחר יותר עם קבוצה אחרת אמא התלבטה מאוד. מצד אחד, ההברחה מחוץ לגטו נתנה סיכוי כלשהו לחיים, אבל בין המבריחים היו גם אנשים תאבי בצע שלקחו את התשלום מהיהודים, ולאחר מכן הסגירו אותם לידי הנאצים, כך שגם בבריחה עצמה הייתה סכנת חיים. מלבד זאת, לשלוח ילדים קטנים בני 9 ו-11 לבדם לארץ זרה ולשפה לא מוכרת ולצפות שישרדו שם הייתה החלטה קשה. אמא נקרעה בקרבה", אילה שותקת כמה רגעים וממשיכה, "אחותה הצעירה של אמא, שהייתה איתנו בגטו, טענה שבשום אופן אסור לנו לסכן את כולם ולכן בריחה של כולם יחד איננה נבונה. היא שכנעה את אמא לקחת אותי בבריחה הראשונה, בשל היותי הקטנה מכולם, ורק לאחר שנוודא שאמנם המבריחים אמינים ושהכל בסדר, תיתן לה אמא סימן והיא תצא בקבוצה הבאה עם שני הילדים האחרים. ובאמת אמא עשתה כעצתה. היא נפרדה בצער משני ילדיה ואחותה וברחה יחד איתי מהגטו".

לאחר כמה ימי בריחה הגיעה הקבוצה להונגריה ולאה בראונפלד, האם, שלחה את הסימן, כפי שסיכמה עם אחותה, כדי שתצא לדרך. אך למרבה הצער, יום לאחר שקיבלה האחות את ההודעה, חוסל הגטו בידי הנאצים ותושבי הגטו נשלחו למחנה ההשמדה אשוויץ.

"אמא לא יכלה לסלוח לעצמה כל ימי חייה על שהחליטה להשאיר את שני ילדיה בגטו ולא נשארה איתם", מגלה אילה.

השואה לא נגמרה עבורה

"אמא לא מצאה מנוח. שנים רבות לאחר המלחמה היא עברה ניתוח, ובחדר ההתאוששות, כשהיא הייתה עדיין מעורפלת מסמי ההרדמה, שמעתי אותה מדברת בקול רם, מתחננת ומבקשת סליחה מאחי ואחותי. היא מעולם לא התגברה על אובדן ילדיה".

לא ניחמה את אימך העובדה שהיא זכתה לפחות להציל אותך?

"היא ניסתה להתנחם במשפחה שאני ב"ה הקמתי והייתה קשורה לשלוש הבנות שלי ולנינים שנולדו, אבל תמיד היה אצלה משהו חסר. אמא הייתה אישה כואבת ולא הייתה מסוגלת לשמוח בחייה שמחה שלמה".

וכיצד השואה השפיעה על חייך שלך?

"אני תמיד בקונפליקט תחת איזו הגדרה אני עומדת – דור ראשון או דור שני לשואה. אני בעצם עברתי בגופי ממש את השואה אבל נאלצתי להתמודד גם כדור שני לשואה, עם אמא מיוסרת שמנסה בקושי רב להתגבר על אימי השואה. כילדה, גם לא הייתה לי דמות אב. אין לי מושג איך אבא שלי היה נראה. בעזרת כוח האמונה זכיתי להקים משפחה נפלאה כאן בארץ ישראל. לנכדיי שנולדו כאן אני תמיד אומרת שאסור לקבל את מדינת היהודים כמובנת מאליה. יש להודות לקב"ה על המתנה היקרה שנתן לנו" מסכמת אילה. "כמה הדברים היו יכולים להיות אחרת לו הייתה לנו באותם ימים נוראים מדינה משלנו".

(באדיבות שבועון מעייני הישועה)