לשון חמקמקה

אנשים חושבים שהתחמקות זה
משחק של ילדים, אבל הלשון שלנו
צריכה להיות "אלופה" ב'משחק הזה'
ולו רק כדי להימנע מלשון הרע,
הכפשות ודיבורים רעים…

אם יש עוון שתופס אותי יותר מכל דבר אחר בעולם, נדמה לי שזו לשון הרע. דיבורים רעים הם אומנותו של הנחש – הדיבור השלילי שהוא אמת, כלומר אמירת דבר נכון על דרך השלילה ומנוגדת (מתוך כעס ועצבים) כדי להכפיש אדם מסוים, בסופו של דבר גורמת למכפיש להיכנס גם לגבול השקר. כן, כך מתפזרים להם שקרים רבים בחלל העולם. אדם צריך להיות חירש ועיוור כדי לא להגיע למסקנה שברמה הכלל עולמית אכן מדובר בבעיה משותפת לרוב בני העולם, שאפילו אנשים עם מצפון נאבקים בה.

כשקראתי ספרים בנושא לשון הרע נדהמתי. את רוב ההגדרות הבסיסיות בנושא זה אני יודעת ואני גם מדברת על זה לא מעט. אבל האם אני באמת צריכה לרדת לפרטי פרטים בעניין? כאשר אני מתעמקת בפרטים ה'קטנים' של נושא זה, לרוב, אני מרגישה מדוכדכת ומובסת. אני מרגישה לא פעם שלעולם לא אצליח לחיות לפי מה שכתוב בספרים, הסטנדרטים האלה קצת גדולים עלי. העולם מלא בשיחות של בני אדם, תקשורת – ויזואלית וכתובה – הכל מלא בלשון הרע. נראה לי שאנשים פשוט יצטרכו להתנתק כדי להימנע מדיבורים רעים. מצד שני, ניתוק כזה יכול להוות בעיה חברתית. אכן, אגוז קשה לפיצוח העניין הזה…

לפני כשנתיים ניסיתי מעט להפחית מדיבורי לשון הרע שדיברתי, וזקפתי בעניין כמה הצלחות, אותן 'הצלחות מינוריות'. אתם יודעים, כל כך קשה לי להתאפק ולא לדבר אבל אם הצלחתי פה ושם, אז בעצם אני לא אמורה לכנות את המאמצים האלה כ'מינוריים'. אבל אחת הדרכים שבעזרתה הצלחתי להימנע מדיבורים רעים, פשוט נכפתה עלי.

כמו כל אדם בעולם הזה, ישנם אנשים שממש מתסכלים אותי ושיכולים להוציא אותי מהכלים (ואני בטוחה שגם אני מתסכלת הרבה אנשים. שלא תטעו). בשנה שעברה, שוחחתי עם הרב שלנו וסיפרתי לו על שני אנשים ספציפיים שבהחלט הצליחו להוציא אותי מדעתי ועשו לי, לא פעם, את החיים לא פשוטים בכלל. הוא הציע לי להתעלם מהם, גם אם זה יהיה קשה. אכן, עצה נפלאה. אבל מכיוון שהכנות מחייבת אומר לכם שכאשר הרב הציע לי את העצה הזאת פחדתי ליישם אותה, בגלל שזה נראה לי די קטנוני להתעלם מאנשים. האם הייתי יותר מדי ביקורתית? אך ככל שהם הוסיפו לצער אותי, הבנתי שהם בעצם נוגעים בנקודת חולשה שלי. אז מדוע שאתן למישהו רשות לעשות לי את זה? הפרפקציוניסטית שבתוכי אמרה לי שתגובות כאלה בהחלט בשליטתי. גם אם אינני יכולה לשלוט על התגובות הראשוניות, אני יכולה לשלוט בדרך בה אני מגיבה מבחינה רגשית, נכון? אבל למרות שניסיתי לחשוב ברוחב לב ומתוך נקודת זכות עליהם, כדי לשלוט בעצמי, היה לי קשה מאוד להחזיק את עצמי ולא להגיב בצורה שלילית ובוטה.

לא טוב!

הרגשתי שמתנהל בתוכי קרב פנימי. קול אחד אמר לי: "אליס, מי את חושבת שאת? את חוטאת שוב ושוב ושופטת את שני האנשים האלה כאילו היית איזו קדושה. התביישי לך". והקול השני היה אומר: "שמעת מה X אמר לך? ראית איך הוא התעלם מכל מה שאמרת? תראי לו מה זה!"

סיפרתי לרב שלי על הקונפליקט והקושי שיש לי בקיום העצה שהוא נתן לי, אבל הוא הרגיע אותי ואמר לי שזה בסדר. עצם העובדה שנוכחותם של שני אנשים אלה לידי לא עושה לי טוב, לא הופכת אותם לאנשים רעים.

התחלתי להתעלם מהם. זה לא היה קל. אפילו קצת מורכב, בפרט כשהסביבה רואה בזה משהו מוזר. אבל באופן כללי ראיתי והרגשתי את החכמה בעצתו של הרב שלי. כעבור שנה בערך, כשליבי רחב עלי, פרט לעובדה שזה לא היה במקום בכלל, מצאתי את עצמי בשיחה עם השניים האלה. לא עברו 15 או 20 דקות וכבר חזרנו לאותם נושאים ישנים נושנים, שעוררו ויכוחים וזעם בינינו. הרבה מה לעשות לא היה לי, אלא רק תרגילי נשימה עמוקים כדי להימנע מעימות מכוער איתם. זה די הפחיד אותי. הרגשתי כאילו השם מעביר לי מסר מאוד ברור – שהרכבת שלי פשוט יורדת מהפסים שלה. אכן, ההתעלמות מהם הייתה צעד חכם והעצה הטובה ביותר שקיבלתי, שבחכמתי הרבה הדפתי אותה הצידה.

כל כך הופתעתי מההתנהגות השלילית שצפה פתאום. הרגשתי שאני רוצה לדבר על זה עם מישהו. שוחחתי על כך עם בעלי, שידע מכל עניין ההתעלמות מהם. אחר כך הרגשתי צורך עז לדבר על זה עם חברה קרובה, שהייתה עדה לא פעם להתנהגות הכואבת והרעה שהשניים האלה היו מעורבים בה, רק כדי לומר לה: "היית מאמינה מה קרה? תוך עשרים דקות!". אבל אז קרה דבר מוזר (לי בכל אופן) – דמיינתי לעצמי שאני משוחחת איתה על כל מה שקרה, ופתאום הרגשתי שאני נהדפת בחוזקה ממה שראיתי ושמעתי בשיחה המחשבתית הזאת. לא, זה לא מה שאני רוצה להיות. זה אפילו גרם לי להיות עצובה.

עצובה? זה רגש חדש עבורי בכל העסק הזה. בעבר, נהניתי בלי שום רגשות אשמה כשעשיתי את זה, כמו אחד שמפצח גרעינים להנאתו. אבל עכשיו אני מרגישה קצת עצובה. עצוב לי שאותם אנשים לא יודעים כיצד להתנהג. למה אני צריכה לסבך את העניינים ולקבל אישור על מה שחברתי כבר יודעת עליהם? זה רק מוסיף שמן למדורה, מגביר את העוקץ שממילא מכאיב, וגורם גם לי להיראות רעה. רציתי להישיר מבט אליהם, לנזוף ולגעור בהם, להטיח בפניהם את כל מה שהרגשתי, על שגרמו לי להיות עצובה. אך במקום להתעמת איתם, דבר שהיה קשה מאוד במצב הזה, רציתי להיות בטוחה שמישהו אחר באמת ידע עד כמה הם רעים.

רציתי לפעול נגדם, לדבר בגנותם עם מישהי שמזדהה איתי. אך בעזרתו של השם יתברך, הצלחתי איכשהו לתפוס את עצמי ולמנוע את הנזק. עכשיו אני מתפללת שאצליח להמשיך לסגור את הפה. פשוט לשתוק. (תרגישו בנוח להזכיר אותי בתפילות שלכם כדי שהרוכסן שעל הפה שלי לא ייפתח…). למדתי, מניסיונות ומצבים בחיים, שישנם אנשים שמעוררים בי דברים לא טובים. לא שזו האחריות שלהם למנוע ממני לדבר לשון הרע – זאת האחריות שלי. אבל נוכחותם ונוכחותי, כולל הדרך בה אנו מתנהגים, פשוט יוצרת להבות, מצבים דליקים ולא נעימים כלל. מצבים אלה מזינים את הצורך שלי לדבר עליהם אחרי כל מפגש או תקרית, לכן אני צריכה להתעלם מהם לטובתי, לטובת האדם ששומע, ולטובת שניהם.

כי למדתי, שבשלושה אנשים פוגעת לשון הרע – במדבר, בשומע ובמי שמדברים עליו.