חברותא בקצב ההיפ הופ

יצחק ג'ורדן ושניאור הסופר מכתיבים
קצב קצת שונה – האחד גר צדק שחור
ממוצא פורטוריקני, והשני בעל תשובה
חב"די שהפכו לאחד מצמדי ההיפ הופ
הידועים בארצות הברית. סיפור של
חברותא עם קצב שונה מן הרגיל.

האולם היה מלא מפה לפה בפסיפס של אנשים: יהודים חובשי מגוון רחב של כיפות, שכל אחת מייצגת מגזר מסוים, וגם סתם חובבי מוסיקה, ללא זהות נראית לעין. האורות ריצדו בקצב מסחרר, ואל הבמה פרץ לפצע צעיר שחור שפתח בזרם מילים צפופות, במהירות ובעוצמה. ניסיתי לזהות את המילים שאמר. מתוך בליל המילים, שהתחלפו במהירות מסחררת, הצלחתי לזהות מילים באנגלית, בעברית ובאידיש, וגם מילים בלשון הקודש ובארמית. מין בליל מילים מתחרז, מטורף ומבולבל, שזור במנגינה מונוטונית. היטבתי את מבטי אל הזמר השחור התזזיתי שקיפץ ודילג עם המיקרופון בידיו, וגיליתי שהוא חובש קסקט אפור, עטור בפאות מסולסלות ובזקן קטן ושחור, וציציות משתלשלות ממכנסיו. הכירו את יצחק ג'ורדן, או אם תרצו, איצי ג'ורדן, הזמר השחור הפורטוריקני שהפך לזמר ההיפ הופ השחור החסידי הראשון בעולם, כזה שמקווה להביא את הגאולה בקצב ההיפ הופ.

הדרך שעשה יצחק ג'ורדן כהה העור מבית הוריו הלא יהודיים בבולטימור אל חיק היהדות, יכולה למלא סיפורי חיים של שני אנשים – והוא רק בן 29. ג'ורדן מספר על ילדותו בשכונה במזרח בולטימור, אזור שמאוכלס בעיקר ביהודים ובשחורים, לא רחוק משכונות הפשע הידועות. ג'ורדון מתאר ילדות על רקע קולות ירי ברחוב שלא היו נדירים. יצחק גדל כילד יחיד למשפחה בורגנית רגילה. אביו, ממוצא אתיופי, שימש כעורך דין, ואימו, פורטוריקנית, הייתה עקרת בית. את התמונה השלימה הסבתא שביקרה באדיקות מדי יום ראשון בבית התיפלה הפרוטסטנטי.

הכל התחיל כשהיה יצחק בן 7. את עיניו צדה באקראי פרסומת כלשהי שהסתיימה בברכה 'פסח שמח'. הוא ניגש לאמו ושאל אותה למשמעות המילים, והיא הסבירה לו מה שידעה משיחות עם קולגה יהודייה. כשסיפרה האם לחברתה לעבודה על שבנה שאל לפשר החג, הוזמנה מיד המשפחה לליל הסדר כהלכתו. מאז, וברבות השנים, הקשר של יצחק ג'ורדן עם היהדות הלך והתהדק. סבתו מצד אמו גילתה עניין רב בדת היהודית – ככל הנראה, מאחר שמעסיקיו הראשונים של אביה היו יהודים – והיא רכשה עבורו, כשיה בן 9, חנוכייה. כשגדל קנתה לו גם כיפה, ציצית וחפצי יודאיקה נוספים. הוא מצידו החל ללכת לתפילות בבית הכנסת.
 

יצחק איצי ג'ורדן ושניאור הסופר באולפן

"האמת היא משעולם לא היה לי קשר עם ילדים יהודיים דתיים", אומר יצחק. "בשכונה שבה התגוררתי התגוררו רק שחורים. הילד היהודי היחידי שפגשתי היה ילד בכיתה שלי, בכיתה ב', אולם הוא לא היה דתי ולא ידע דבר על יהדות. אני זוכר שאהבתי לשהות בקרבתו ולכבד אותו במתנות קטנות. נהגתי אף לתת לו את דמי הכיס שלי, בתמורה לכך שהוא ילמד אותי עברית. פשוט, קינאתי בילדים שהלכו ל'היברו סקול'". ג'ורדן מדבר איתי עברית רהוטה, מתובלת באידיש חסידית עסיסית. "המשפחה שאירחה אותנו אז לליל הסדר הייתה משפחה 'מודרנית', לא 'היימישע'", הוא מתאר, "אבל הרושם שהותיר בליבי ליל הסדר, עם סיפור יציאת מצרים על כל הניסים הכרוכים בו, היה חזק מאוד".

למחרת ניגש יצחק אל אביו וביקש ממנו לספר לו על ילדותו באתיופיה, בתקווה למצוא קשר כלשהו לעם היהודי. אביו פתר אותו במילים קצרות, מילים שעונים לילד בן שבע שמחליט פתאום לחפור בביוגרפיה המשפחתית ובשורשיה. "התחלתי לשאול שאלות רבות. ידעתי שמשפחתו של אבי היגרה לארצות הברית מאתיופיה לפני שמונים שנה, מאזור שבו התגוררו יהודים. שאלתי את אבא מספר פעמים אם ייתכן שאנחנו יהודים, או לפחות בעלי מוצא יהודי כלשהו, אבל אבא ענה בשלילה. אני לא האמתי לו כל כך, אולי פשוט לא רציתי להאמין. רציתי לדעת שאני יהודי. ובכל זאת הרגשתי כי קיים דבר-מה מסתורי בעברו של אבא.

"מאוחר יותר, כשנפטר סבא שלי, הבחנתי כי בלוויה נכחו לפחות מניין של יהודים דתיים. אם סבא שלי לא היה יהודי, אז מה חיפשו שם יהודים? אותה תמונה חזרה על עצמה בלוויה של אבא: לפחות מניין של יהודים הגיע ללוויה וגם לנחם אותנו. זה היה מוזר. גם מצד אימי, הפורטוריקנית במוצאה, הבחנתי בדברים מוזרים", משחזר יצחק. "בעוד אמא התנגדה נמרצות ל'שיגעון' שלי בקשר ליהדות, הרי שדווקא סבתא שהייתה פרוטסטנטית אדוקה, תמכה ב'יהדות' ואף קנתה לי את החנוכייה הראשונה שלי. מה שהיה מוזר במיוחד אצל סבתא הייתה העובדה שהיא ידעה לצטט על פה לא רק פסוקים מהתנ"ך, אלא גם חלקים מ'פרקי אבות'. נוסף לכך, לפני מותה ביקשה סבתא להיקבר בטקס קבורה יהודי… בעיניי זה היה מוזר מאוד. שאלתי פעם את סבתא לפשר הידע הנרחב שלה במקורות היהודיים, והיא סיפרה לי כי כאשר הגיעה לאמריקה (וזה קרה לפני כ-100 שנים), אסור היה לשחורים לערוך קניות בחנויות של 'לבנים'. מכיוון שהייתה בהירת-עור, הייתה לסבתי גישה חופשית לחנויות, ומכיוון שהתגוררה במקום שבו התקיימה קהילה יהודית גדולה, היא הרבתה לפגוש בציבור היהודי בחנויות באזור, וכך רכשה את הידע הרב שלה".
 

צלקת בצורת מגן דוד

"האמת היא שאמא לא הפעילה עליי לחץ להפסיק את המשיכה שלי לכיוון היהודי", אומר יצחק. "היא פשוט טענה בהיגיון: 'הם לעולם לא יקבלו אותך כאחד מהשורה. אינני רוצה שתשקיע מאמץ כה רב ואחר כך תתאכזב'. למרות זאת, נהגה לקנות לי מדי יום שישי חלות לשבת, ותמיד כאשר רצתה שאחדל ממעשה כלשהו ואעשה כדבריה, נהגה לומר: 'ילד יהודי לא מתנהג כך', 'ילד יהודי שומע בקול אמא שלו'"…

בשלב מסוים החליט ג'ורדן להעמיק את התעניינותו ביהדות, ואף החל להופיע לבית הספר הלא-יהודי שבו למד בכיפה לראשו. הוא סיים את בית הספר היסודי והמשיך לתיכון. חבריו ללימודים לא אהבו את התנהגותו המוזרה של התלמיד השחור חובש הכיפה, שכלל אינו יהודי. "מבחינתם נחשבתי לבוגד. המורשת של הקהילייה השחורה מגנה בכל תוקף את ה'בוגדים' – אלה שמנסים להידמות ל'לבנים'. הנושא הזה היה 'חם' מאוד אצלנו, ובוגדים נרצחו בשל בגידתם במורשת. מבחינתם, אדם כהה עור החפץ להתנהג כ'לבן' נחשב לאדם שמתבייש בעברו ובמורשתו, וזהו חטא בלתי יסולח. אני סומנתי אצל כנופיות הרחוב של השחורים כ'בוגד', ואכן באחד הימים, כשהייתי בן 14, חזרתי לתומי הביתה מבית הספר, כשלפתע נשמע צרור יריות אקדח. למזלי, היריות לא פגו בי, אבל המסר היה ברור.

"מאוחר יותר המשכתי ללימודי מחשבים באוניברסיטה", ממשיך יצחק בסיפורו. "אז החל ענף המחשבים לפרוח. בכיתה שלי היה סטודנט ניאו-נאצי, גלוח ראש. באותה תקופה כבר הספקתי לקרוא ולשמוע הרבה על השואה ועל הרג היהודים בשואה. מראה גלוח הראש העלה בזיכרוני בבת-אחת את כל מראות הזוועה ואת כל מה ששמעתי בהקשר לכך. מאותו יום החלטתי שהתשובה שלי לגלוח הראש היא כיפה על ראשי, ושרשרת בעלת תליון מגן דוד שהתחלתי לענוד, מהסוג שניתן להבחין על צווארם של אנשים חילוניים רבים, כהזדהות עם ישראל. ביום הראשון שבו הופעתי לאוניברסיטה והשרשרת לצווארי, ניגש אלי גלוח הראש הנאצי, וללא אומר ודברים העניק לי אגרוף בפניי ובתליון המוזהב שענדתי. התליון חדר לבשרי והותיר בו צלקת, בצורה של מגן דוד".

החסידות נתנה לי הרבה כוח

ג'ורדן חוזר מעט אחורה, לימים בהם היה רק בן 14. הוא מצא את דרכו לשליח חב"ד בבולטימור וביקש ממנו שיגייר אותו. בתחילה הזמין אותו הרב לסעודות השבת והחגים, בין יתר האורחים הזרים שהתקבצו בביתו. לאחר שהתייעץ עם רבנים, סירב לגייר את ג'ורדן, בטענה שהוא צעיר מכדי לקבל החלטות הרות גורל כהתגיירות. ג'ורדן המאוכזב פנה לגורמים יהודיים נוספים באזור מגוריו, אבל אף לא אחד מהם נענה לבקשתו.

יצחק הצעיר המשיך לנהוג כיהודי לכל דבר. הוא ידע את דיני השבת, נהג ללכת להתפלל במניין והתנזר ממאכלות אסורים. "נוצר מצב פרדוקסאלי", הוא מתאר. "בימי שישי, כשרציתי ללכת לבית הכנסת ואחר כך לסעודת השבת אצל הרב, היה עליי לשקר לאמי ולהגיד לה שאני הולך לפאב. אמא העדיפה שאלך לפאב ולא לביתו של הרב. אולם סבתי וכל בני משפחתי המורחבת כבר ידעו שאני רוצה להיות יהודי. אני זוכר שבאחד החגאות שלהם, שבו מתכנסת כל המשפחה המורחבת, נאלצתי גם אני להשתתף, משום כבוד המשפחה. הקרובים סנטו בי ולעגו ל'שיגיונותיי', ודווקא סבתא הייתה היחידה שקמה, דפקה על השולחן ודרשה כי יפסיקו. 'אתם לא מבינים שהוא החליט להיות יהודי, וזהו? הוא יהודי, והוא לא ישנה את דעתו', אמרה. אולם ההתנגדות של הגורמים הדתיים לגייר אותי הוציאה את הרוח ממפרשיי. החיים באוניברסיטה היו קשים לשומרי שבת וכשרות, והיה לי קשה מאוד להמשיך. כך התחלתי לנטוש אט אט את ההתנהלות היהודית. אבל בהמשך ראיתי שאני 'לא פה ולא שם' והחלטתי לנטוש הכל ולהיות סטודנט רגיל, 'נטול דת'.

"בגיל 21, כשסיימתי את לימודיי, הרגשתי ריקנות גדולה, הרגשתי שחסרה לי היהדות. ידעתי אז שיש בורא לעולם, ושהדת היהודית היא הדת האמיתית וכל היתר הוא חיקוי עלוב. החלטתי שוב 'להסתער' על היהדות. ביקרתי בחנויות יודאיקה, רכשתי ספרי הלכה וכל מה שקשור ליהדות. 'בלעתי' המון חומר. הרשת האלקטרונית עזרה לי הרבה, היו כמה וכמה קהילות ואתרים מקוונים כמו 'אש התורה' ואחרים, שמהם ובעזרתם למדתי תורה, בשלב מסוים החלטתי ללכת בעקבותיהם ולנסות את מזלי. ראיתי שכתובתם של האתרים הייתה בברוקלין, ניו יורק. התפטרתי מעבודתי בחברת ההיי-טק, ומצויד בסכום של שלוש משכורות שחסכתי, הגעתי לשכונת קראון הייטס. אני זוכר שהסתובבתי מסוחרר ברחוב איסטרן פארקווי, הרחוב שנמצא בית המדרש המרכזי של חב"ד. מיד כשהגעתי לשם, הרגשתי שזה המקום שלי. הרגשתי שאני מאושר, ושהחיים שלי מלאי תוכן. החסידות נתנה לי כוח רב, והחלטתי שאני רוצה להיות חסיד. התקרבתי לרב פאנד מפלטבוש, רב חסידי. באתי אליו וביקשתי שיגייר אותי. הרב פאנד הסתכל עלי ושאל: 'מה אתה יודע על היהדות?' זה היה ממש לפני תפילת מנחה. אני זוכר שאמרתי לו 'אין לי זמן עכשיו להראות לך מה אני יודע, כי אנחנו מאחרים למנחה'. הרב פאנד ראה שאני רציני ושיש לי ידע רב, והחליט להכניס אותי ל'מסלול'. למדתי את כל הדרוש, יום אחרי יום, כמעט 24 שעות ביממה, ומקץ שנה התגיירתי בבית דין חסידי. הדיינים שישבו בדיון שלי היו רבי בן ציון הלברשטאם מפלטבוש, האדמו"ר מקוסונוב והרב פאנד".

'שטייגען' בניגון מיוחד

אחרי שהתגייר, עודד הרב פאנד את יצחק לנסוע לארץ ישראל, לשהות של שנה בישיבת 'אור שמח', אבל יצחק סירב. "כלי התקשורת האמריקנים עשו גם לי שטיפת מוח, שהציגו את ישראל כמקום סכנה המלא במחבלים מתאבדים ובמלחמות. הרב המשיך 'ללחוץ', ובאחד הימים הושיט לי דרכון וכרטיס טיסה. כך עליתי על מטוס לארץ הלא נודעת, שבה איני מכיר איש. אבל כבר כשיצאתי משדה התעופה בישראל, כשקראתי את השילוט בעברית, התרגשתי מאוד. כך הגעתי לישיבה. אני זוכר שהשיעור הראשון שבו השתתפתי היה שיעור בחומש, בנושא עבד כנעני ועבד עברי. הרב דיבר על זכויותיו המופלגות של עבד עברי לעומת אלו של עבד כנעני. התיאור של הרב צמרר אותי לרגע, שכן אבות משפחתי היו עבדים שחורים לאדונים לבנים. אני זוכר שפניי האדימו בכעס, ובעיניו של הרב נראתה מבוכה – מאז סירבתי להיכנס לשיעורים שלו. למחרת נכנסתי לשיעור גמרא. בשיעור גמרא צריך חברותא, אז מצאו לי אחד כזה, שניאור הסופר, בחור צעיר, בעל תשובה מניו יורק, מוסיקאי בנשמתו, 'ראפר'".

שניאור הסופר, או בשם הלועזי שלו 'דיסקרייב', הוא יליד אוסטרליה המתגורר כיום בארצות הברית ובימים אלו עובד על הקלטת דיסק נוסף עם ג'ורדון. "פגשתי את ג'ורדן במקרה", הוא מספר. "למען האמת שמעתי עליו הרבה, שמעתי על המוסיקה שהוא עושה וחשבתי לעצמי שהוא ואני נוכל יחד ליישם את התפקיד שלנו בעולם, להפיץ את גדולתו של הקב"ה בעולם הן בעיני הגויים, ובעיקר בעיני אותם תינוקות שנשבו, אותם יהודים שהתרחקו מהיהדות ושומרים מרחק מכל אדם שנראה להם יהודי, שלא לדבר על יהודי עם חזות דתית או חרדית".

שניאור נולד בבית חב"די אוסטרלי שהמוסיקה בו עוברת בדי.אן.איי. שנה לאחר בר-המצווה, בגיל 14, החליט לעזוב את אוסטרליה ולעלות לישראל, "כדי ללמוד בישיבה". אחרי שנה בארץ עזב שניאור את הישיבה – "הלכתי למצוא את עצמי", הוא אומר. "לא קיבלתי את התשובות שחיפשתי, הייתי עושה דברים בלי להבין, וזה גרם לי למרוד. הפכתי להיות חילוני גמור. הלכתי עם עגילים, ועשיתי מה שבראש שלי. רציתי לראות את הצד השני". מאוחר יותר התגייס שניאור לנח"ל, וכשהוא השתחרר מהצבא הרגיש שהוא בעננים – "חזרתי להתעסק עם מוסיקה. המוסיקה שנמשכתי אליה במיוחד היא מוסיקת היפ-הופ, סגנון המוסיקה השחורה שיש בה הרבה רעש תופים, מקצב מטורף. התחלתי להסתובב הרבה עם 'ראפרים', למדתי את המקצוע שלהם והחלטתי להיכנס לתחום. באותו זמן הייתה לי הצלחה מסחררת, הקמתי שתי חברות מצליחות וכל מה ששמתי עליו יד הצליח. "ואז באה הנפילה הגדולה. מרוב הסחרור מן ההצלחה הגדולה התחלתי להשקיע כספים בכל מיני דברים ללא מחשבה, ואז התרסקתי כלכלית. נפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מטבע הדברים, הנפילה הכלכלית הביאה לנפילה נפשית, ואז כשהכל כבר נראה לי שחור, דווקא מתוך האפילה באה לי הישועה. כשהייתי הכי נמוך שאדם יכול להיות מבחינה נפשית, הקב"ה הושיט לי יד והוציא אותי מאפילה לאורה. ואז הבנתי שהנפילה הגדולה היא מאת ה', כדי להציל אותי ולפתוח לי את העיניים. בדיוק אז הכרתי את יצחק ג'ורדן, למדנו בחברותא והתחלנו ביצירת המוסיקה שלנו".

כדי לזכור בעל-פה חלקים מהגמרא, החלו השניים לשיר סוגיות שלמות ב'ראפ', למורת רוחם של חלק מבאי בית המדרש. יצחק מספר שחלק מהם טענו שמדובר בביזיון הלימוד, אך התשובה של שני הלומדים הייתה התקדמותם המהירה בלימוד והעובדה שהרבנים העבירו אותם לשיעורים גבוהים יותר ויותר. "ובאמת, מה שמשך אותי לעולם החסידות היו החום והשמחה ששוררים בכפיפה אחת בעולם החסידי", מספר יצחק. "בירושלים הייתה לי הזדמנות ללכת בשבתות לטיש של האדמו"ר מתולדות אברהם-יצחק וליהנות מהאווירה הנעלית שם. הלכתי גם לטישים של אדמו"רים אחרים. זה היה מדהים. התלהבתי במיוחד מהניגונים, שהצליחו להביא את הקהל להתרוממות הנפש". ג'ורדן מתאר את האווירה באידיש אורגינאלית, כמו חסיד מבטן ומלידה.
 

שליחותם של ה'ראפרים'

אחרי שנה חזר יצחק לארצות הברית והתקבל לישיבת 'אור שמח' בעיירה מונסי. "למדתי בישיבה שנתיים נוספות, שבמהלכן עשיתי 'שטייגען' אמיתי. במהלך שהותי בישיבה המשכתי בשיטת החזרה על הלימוד בעזרת מוסיקת ההיפ-הופ. באותם ימים נפגשתי גם עם הזמר מתיסיהו, והתרשמתי מאוד מן המוסיקה שלו", מספר יצחק. "יום אחד עברנו במנהטן דרך אולפן הקלטות, שאִפשר לזמרים צעירים להקליט קליפים בני 15 דקות ולהופיע לפני קהל. בלי מחשבה החלטנו, אני והחברותא שלי, לנסות את מזלנו. התוצאה הייתה מדהימה. הקלטנו ראפ עם מילים באידיש, בעברית ובאנגלית, והציבור הלא-יהודי התלהב. אז הבנתי שגם את הראפ הלא-יהודי אפשר 'לגייר'. באותם ימים פגשתי את האמרגן של מתיסיהו, והוא התלהב מאוד מהתוצר שלנו. הופענו לפני בחורי ישיבה ולפני קהל חרדי. עשינו הכל מתוך שמירה מדוקדקת על כללי הצניעות וללא תערובת", אומר יצחק.

שניאור שומע את הדברים ומוסיף: "הרבי מליובאוויטש זצ"ל אומר כי לכל אדם בעולם יש שליחות, ואני יודע שהשליחות שלי בעולם היא להפיץ את האמונה בקב"ה דרך מוסיקת ההיפ-הופ. המוסיקה הזו הייתה עד עכשיו נחלתם של השחורים, של הגנגסטרים ושל אנשי העולם התחתון, אבל אנחנו העלנו אות המוסיקה לדרגה של רוחניות. המוסיקאים השחורים מכניסים במוסיקה תכנים הקשורים בפשע ובתועבה, ואנחנו מכניסים תכנים של אמונה בהשם, של שבע מצוות בני נח ושל עניינים המביאים ליראת שמים. אנחנו מקבלים תגובות בדואר האלקטרוני אפילו מערבים ששמעו אותנו ואמרו שמאז שהם שמעו את המילים ואת התכנים לצד המוסיקה המקצועית שאנחנו מבצעים, הם נהיו אנשים טובים יותר. יהודים שהם בבחינת 'תינוקות שנשבו' שאף פעם לא התחברו ליהדות, התחילו לשמוע את המוסיקה שלנו והרגישו פתאום שהם מתחברים למקורותיהם. לא-יהודים רבים משוחרי מוסיקת ההיפ-הופ יצאו מגדרם לשמע התכנים החדשים שהכנסנו, ואפילו השחורים, שהמציאו את ההיפ-הופ, 'משוגעים' עלינו ומזמינים אותנו להופיע אצלם".

"מה תרצה להיות בעוד עשר שנים?" אני שואלת את ג'ורדן לסיום. הוא עונה לי ללא היסוס: "אני רוצה לקבל פני משיח עם המוסיקה, ולהחזיר בעזרתה לתלם את מאות הנשמות התועות של בחורי הישיבה שעזבו את הדרך".

(באדיבות מגזין "שעה טובה")