שקט! (כל הזמן) מצלמים

תישן, תכייף, תבלה ותעשה חיים.
אבל אל תשכח דבר אחד – המצלמה
כל הזמן פועלת. מה שאתה זה מה
שתראה. זה לא יהיה הכפיל וגם לא
השחקן המחליף שלך.

מעשה בשני בני אדם שעלו אחרי ה-120 לבית דין של מעלה. הראשון נכנס לאולם הדיונים, והמלאך הממונה פותח את ספרו ומקריא מתוכו את כל קורותיו ומעשיו של האיש. זה מתחיל עם שחר: אותו אדם השכים קום לתורה ועבודה, נטל ידיו, התפלל במניין, יצא לעבודתו כדי להביא טרף לביתו, קבע עיתים לתורה, קרא פרקי תהילים, עזר, סייע, חינך את ילדיו כראוי ליראה את השם, כיבד כיאות את אשתו בפרט ואת הזולת בכלל. ובין היתר גם אכל, שתה, ישן ונהנה. בסופו של דבר נידון מיודעינו לגן עדן.

מיד אחריו הוכנס לאולם הדיונים האדם השני. וכמו הראשון, גם לו פתחו את ספרו ובו היה רשום שהאיש אכל, שתה ,ישן, כייף, יצא לבילויים, ולאו דווקא במקומות הראויים ביותר. כשקם ממיטתו היה זה בעצלתיים ובקושי הניח את התפילין. כל מה שהיה צריך לעשות היום – דחה למחרתיים. יחסו אל הזולת היה מחפיר, לכן גם אף אחד לא נהנה מנוכחותו (בלשון המעטה…). בעקבות כל הנ"ל, מן הסתם (או שלא) דנו אותו באחת לגיהינום.

התקומם אותו בן אדם וקרא: "רק רגע, מה זה חוסר הצדק הזה? הזהו עולם האמת? היכן הוא היושר המהולל? אכן אני מבין שלא ניתן לי שכר על זה שביליתי זמני לריק ועל כך שלא קיימתי מצוות. אבל שמעתי שלאדם שהיה לפני נתתם שכר גם על זה שאכל, ישן ונהנה. את הדברים האלו גם אני עשיתי, אז למה אתם מקפחים אותי ולא מעניקים לי גמול לפחות עליהם?!… אני דורש הסבר!" הוא תבע.

גיחכו המלאכים בבית דין של מעלה על הבורות של אותו אחד וענו לו: "הראשון אכל ונח כדי שיהיה לו כוח לעבוד את השם, לכן מגיע לו שכר גם על הפעולות שלכאורה אינן נחשבות למצוות, אך הן מסייעות לו לקיימן. ואילו אתה אדוני, אכלת לשם אכילה, נהנית לשם הנאה ונחת לשם מנוחה… והרשימה עוד ארוכה. לא עשית מעשים אלו לשם עבודת השם אלא רק להנאת הגוף, לכן לא מגיע לך על כך שום שכר. כעת רוץ כי אין זמן, יש עוד הרבה כמוך שמחכים בתור. קדימה…"

מעשים כמו אכילה ושתייה נראים די מגושמים. גם בהמות, להבדיל, עושות את אותם דברים בדיוק. לכתחילה, היינו חושבים שהקב"ה לא מרשה ליהנות והיינו מצפים שיעניש גם על תנועה רעה קטנה ביותר. אך לא כך, עלינו לדעת שהתורה היא תורת חיים והשם יתברך מלא רחמים וחפץ בקיום העולם. אם היה רוצה שנקיים מצוות בלבד ונלמד כל היום תורה, הוא היה בורא אותנו בתור מלאכים ושרפים. אז לא היה לנו גוף הדורש מזון לקיומו, ויכולנו כל היום להתפנות לעבודת השם. אך לא כך הדברים. נבראנו בני אדם ואנו צריכים להחיות את גופנו הגשמי, מלבד את רוחנו ונשמתנו. ואדרבה, השם יתברך מעדיף אותנו, ילדיו, על פני כל דבר אחר עלי אדמות, גם על פני המלאכים. אבא שבשמים מקבל מאיתנו המון נחת כאשר רואה עד כמה אנו משתדלים לעבוד על מידותינו ולקיים את מצוותיו הקדושות.

עבודתנו רצויה מאוד מלפניו והוא מתאווה לה. למלאכים אין ניסיונות, לכן התורה ניתנה לנו ולא להם. אין להם הורים לכבד, אין להם גוף גשמי, לכן הם לא זקוקים להלכות איסור והיתר, כשרות, אכילה בקדושה, ברכות וכדומה. אין להם ידיים לכן הם לא קיבלו את מצוות התפילין וכן הלאה…

עבודתם קלה ביותר לעומת זו שלנו. ולמרות שלכל מלאך ישנו תפקיד אחד בלבד שעליו לבצע, אנו צריכים לתפקד בכל המישורים. השם יתברך יודע זאת היטב, ובהתאם לצרכי הגוף, הוא נותן לנו גם ליהנות. כלומר, לפרוק קצת את המתח. אך הכל במידה ובתנאי שכל זה משמש למען ולא לשם הדבר עצמו. לדוגמא: אדם אוכל שוקולד כי זה משמח אותו ונותן לי להמשיך בעבודתו מתוך יתר קלות. או, אדם נח כדי שיהיה לו מרץ להתפלל בכוונה גדולה ובהתעוררות עצומה ולא לשם המנוחה, כי הוא עצל ואין לו כוח לזוז ולתפקד. זוהי כוונת הדברים, לעשות כל דבר למען כדי שאוכל להתקדם בעבודת השם שלי.

ואל לו לאדם לרמות ולהשלות את עצמו שהוא עושה מעשה שאינו ראוי ויאמר שהוא למען עבודת השם, כי השם בוחן כליות ולב ויודע בדיוק מאילו כוונות נברא אותו מעשה. ובבוא העת, יראו לו לאדם במוחש את תמונתו שלו עצמו כמו שנראה במשל הבא:

היה פעם צייר מוכשר בקנה מידה בין לאומי. רבים שיחרו לפתחו כדי לחזות בכישרונו המופלא ובמעשה ידי האמן שלו, וביקשו ממנו שיצייר את דמותם. שמו הטוב הגיע למרחקים וגם לאוזניו של מלך גיבן. המלך הזה החליט להזמין את הצייר לארמונו. כאשר הגיע הצייר ביקש ממנו המלך שישרטט את דמות דיוקנו. ימים ולילות עבד הצייר ללא הרף. גבו דאב וידיו כבדו ממאמץ. שמורות עיניו כמעט ונעצמו מעייפות נגררת, אך הוא לא נתן ליבו על כך, שכן המלך ביקש ממנו שיצייר אותו, ויצירה זו חייבת להוכיח את עצמה כראוי.

לאחר מספר ימים כלתה המלאכה והצייר-אמן ניגש אל המלך ובידיו התמונה, וכשהוא מלא בהתרגשות הגישה אותה למלך שהתבונן בה מכל זווית וכיוון, ולבסוף אמר: היצירה אכן מופלאה ומדויקת עד מאוד. היטבת לשקף בה את דמותי. אבל מפריע לי בה דבר אחד – הגיבנת.

השיב הצייר: אדוני המלך רם המעלה, ביקשת ממני שאצייר את דמותך ואכן מילאתי אחר פקודתך. אך ישנו כלל בציור דמויות והוא, שברגע שמשרטטים דמות יש לדייק ולא להשמיט שום פרט ולו הקטן ביותר, אחרת לא תהיה זו אותה הדמות. לך, מחילה מכבודך, יש גיבנת ולכן היא מתבטאת גם בציור.

הנמשל: מה שהינך זה מה שיראו לך בבוא העת. אי אפשר לשחק. הכל מצולם והמסרטה לא מנותקת לרגע. לכן בכל מעשה נשתדל להכניס את הכוונה ואת הרוח גם במעשה שנראה לכאורה מאוד גשמי, למשל: כשאישה מסדרת ומנקה את ביתה תכוון שהיא עושה זאת כדי שלבעלה וילדיה תהיה הרחבת הדעת בזמן שהותם בבית, כדי שתהיה אווירה נעימה ולשלום בית. כשהיא מבשלת ארוחת צהריים, תתפלל שתהא מזינה וערבה לחיך ותיתן כוח לבעלה ולילדיה ללמוד את התורה הקדושה וכן הלאה. יש עוד אין ספור דוגמאות כיצד אפשר לקדש את המעשים, שלכאורה פשוטים וקטנים, ולהפוך אותם לגדולים ובעלי משמעות עצומה.

יהי רצון שכל מעשינו יהיו רצויים ומקובלים לפני השם יתברך, ונזכה שמספרינו יקראו רק את זכויותינו…