הכרת הטוב – פעולה בסיסית

כשהמרדף אחרי הכסף, או כל
דבר אחר, הופך למרוץ אובססיבי,
אז לאף אחד כבר לא נשאר זמן
כדי לעצור מעט, להתבונן על מה
שיש לו ולומר מילה אחת: תודה!

הרבה דברים בחיים הם כמו חידה שמפליאה אותי, ומדי פעם חידה, מתוך מגוון חידות החיים, מציפה את מחשבתי, כמו עכשיו. זה משהו שחשבתי עליו כבר זמן רב ושעלה על פני השטח שוב ושוב. כן, אני מדברת על אחד הנושאים הכי חשובים לנו כבני אדם – הכרת הטוב, ההודאה והתודה, להשם יתברך. ולמה עכשיו? בגלל שנתקלתי במקרה של כפיות טובה וחוסר הכרת הטוב בצורה כל כך בוטה, דבר שגרם לי לחשוב, ודי בהרחבה, על היחס שלנו כלפי השם ועל כל מה שהוא עושה בשבילנו.

תמיד נאמר לנו שהשם עושה הכל בשבילנו ועלינו להודות לו על כך כל הזמן, וגם אם נעצור כדי לחשוב לרגע אחד אז נהיה מודעים למה שהשם עושה עבורנו, לכן גם נודה לו. אבל זה משהו שקורה לעיתים רחוקות, כי המציאות היא שאנו בעצם חיים את חיינו בלי לחשוב הרבה על זה, ולכן גם בקושי מודים לבורא, או מרגישים שאנו צריכים להודות.

השאלה שלי היא – מדוע זה קורה? מדוע רוב האנשים "עיוורים" למציאות הטוב של השם אלינו?

לפעמים נראה לי שרוב האנשים, במקום לספור את הברכות פשוט לא שמחים ומסופקים ממה ועם מה שיש להם, למרות שלא תמיד הם מבטאים זאת. (אולי אני רואה את זה כך בגלל שהעיסוק שלי הוא עם אנשים שמגיעים אלי ומדברים אתי על הבעיות שלהם).

בנוסף לכל השאלות שעלו במחשבתי בנושא זה, פניתי לרב (האדמו"ר ממעליץ, בעלי) ושאלתי גם אותו את השאלה הזאת (מאוד נוח שיש רב בסביבה). הרב הציג בפניי שלוש סיבות למה שנראה כחוסר אכפתיות ואדישות, ואף נתן דוגמא הממחישה כל נקודה שהעלה.

1. אדם אף פעם לא שמח בחלקו

חז"ל מלמדים אותנו שזהו טבע האדם: אם יש לו מאה מדבר מסוים, בפרט אם זה כסף, אז הוא ישאף להשיג מאתיים, ואם יש לו מאתיים אז ירצה ארבע מאות. אדם אף פעם לא שמח עם מה שיש לו. הוא אף פעם לא שמח בחלקו, לכן ימשיך ללא הרף לבקש עוד ועוד.

נדיר (מאוד נדיר!) הוא האדם ששבע רצון ומסופק לחלוטין ממה שיש לו ואומר באמת, ובלב שלם, "ברוך השם יש לי את כל מה שאני צריך". במקום זאת, אנשים חושבים שאם היה להם יותר כסף, הם היו חיים/מרגישים טוב יותר. דרך חשיבה זו מעסיקה אותם תמיד בחיפוש ורצון לצבור "עוד" כסף כל חייהם.

אבל, אתם בטח אומרים "אני צודק בגלל שבאמת אני צריך………..". אבל השאלה היא – האם אתם באמת צריכים או שפשוט לא שמחים עם מה שיש לכם בהווה?

ואם כולם עסוקים בריצה אחרי כסף, אז לאף אחד כבר לא נשאר זמן כדי לעצור מעט ולהודות להשם על מה שאכן יש לו.

הדוגמא שהרב נתן לנקודה זו היא, שאנו רואים אפילו אנשים עשירים שמנסים כל הזמן לצבור "עוד", הם כל כך עסוקים בלעשות עוד כסף עד שהם לא מסוגלים לעצור ולחשוב שבעצם יש להם מספיק כסף לכל החיים (ואפילו ליותר)!

2. אדם רואה את כל מה שהוא נולד וגדל עמו כמובן מאליו

אם ילד נולד למשפחה עשירה או מכובדת, למשל, או עם כישרונות יוצאים מן הכלל או חכמה לא רגילה, הוא לא מרגיש צורך מיוחד להודות על זה, הוא פשוט מקבל זאת כמובן מאליו ומחשיב זאת כדבר נורמאלי לחלוטין.

הדוגמא שהרב נתן לנקודה זו, היא על פי משל קצרצר: תינוק אחד נולד להורים שלצערם לא היו מסוגלים לגדל אותו. הוא הועבר לרשותו של עסקן (אדם נדיב ואיש צדקה וחסד) בעל לב-טוב שטיפל בו וגידל אותו בדיוק כמו את ילדיו. הילד גדל ו"אביו" מצא לו כלה, הם נישאו עם כל הטוב שה"אבא" השפיע עליהם, ויצאו לדרכם. הילד "הבין" שהוא צריך להודות למי שמכונה "אביו" אבל רק בגלל שכך זה צריך להיות. הוא קיבל זאת כדבר טבעי לחלוטין.

במהלך חייו של אותו עסקן, הוא מצא עצמו מעורב במקרה של פדיון שבויים. אדם נחטף והוחזק כבן ערובה. השובים דרשו כופר. לאחר מאמצים, טרחות ועמל רב העסקן הצליח לשחרר אותו. בן הערובה המשוחרר הודה ללא הרף למיטיבו הנדבן ולא יכול היה להפסיק לשבח אותו ולהודות לו על מה שעשה בשבילו.

השאלה היא – מדוע בן הערובה היה אסיר תודה יותר מהילד? ההיגיון הפשוט אומר שזה צריך להיות בדיוק ההיפך! כי במציאות העסקן עשה הרבה יותר למען הילד. אבל כמו שהרב הסביר, כל מה שיש לנו ושאנו גדלים עמו, נראה לנו כדבר מובן מאליו ומתקבל אצלנו כטבעי לחלוטין. רק כאשר אדם מתבגר הוא יכול להבין באמת את מושג הכרת הטוב (תודה והודאה) על מה שאדם אחר עשה בשבילו. אפילו ילדים קטנים ש אומרים תודה למישהו על משהו שהם קיבלו ממנו, הם עושים זאת רק בגלל שהנימוס מחייב (כי כך לימדו אותם), ולא בגלל שהם באמת יודעים מדוע הם צריכים להודות.

3. ניסיונות רבים באים לאדם בחייו ואיתם הוא צריך להתמודד

אם אדם לא מבין מדוע השם שולח לו את הניסיונות איתם הוא מתמודד, אז הוא מתחיל להתלונן ולהרגיש שהשם לא אוהב אותו, והוא בכוונה שולח לו צרות. עם גישה כזאת אדם לא יצליח לעולם לראות את הטוב שהשם עושה בשבילו.

וזאת הדוגמא שהרב נתן לנקודה זו:

פעם היה נדבן, איש צדקה עם לב אוהב ורחב, שבנה בית מיוחד לאנשים עיוורים. הנדבן הזה לא חסך בכהוא-זה כדי להפוך את הבית הזה להכי ידידותי ונעים לדייריו. הוא התקין את כל הציוד העכשווי והטוב ביותר, מתקני סיוע מיוחדים וכן הלאה, כדי לאפשר לדיירים איכות חיים נורמאלית ובריאה עד כמה שרק אפשר. חלק מן המכשירים שהותקנו היו מורכבים במיוחד וקשים לשימוש, לכן הנדבן שכר מדריכים שילמדו את הדיירים כיצד להשתמש בהם.

בטקס הפתיחה הנדבן הסביר שכל מטרתו הייתה לעשות את הבית הזה נוח ויעיל בכל דרך אפשרית. ומכיוון שחלק מהציוד שהותקן קצת מורכב, הוא שכר מדריכים שילמדו את כולם כיצד להשתמש בהם. בדרך זו קיווה שכולם יצליחו להשיג את כל התועלת והרווח מכל מה שסיפק לקיומו של בית זה.

חלק מהאנשים קיבלו הדרכה וכעבור זמן קצר כבר ידעו כיצד להשתמש בציוד המסובך. הם הבינו כמה הם באמת מרוויחים מכל דבר, לכן לא הפסיקו לשבח ולהודות לנדבן שהשקיע זמן, מאמצים והרבה מאוד כסף לרווחתם.

אבל היו גם כאלה שלא הסכימו להקשיב למה שנאמר להם, והזכירו שוב ושוב שהם לא יאפשרו לאף אחד "להכתיב" להם מה לעשות. הם אמרו: "אני הבוס של עצמי ואעשה מה שארצה. כאן לא רוסיה הקומוניסטית ויש לי זכות להנהיג את חיי בכל דרך שאבחר". (האם זה נשמע מוכר?) ברור הדבר שלא היה להם שום מושג איך מפעילים את הציוד שהותקן בבית שהוקם עבורם, וכאשר ניסו להפעילו לא הצליחו. ולא רק, אלא אף נפצעו.

כמובן שהם בקושי הודו לנדבן. ולא רק, אלא הרגישו שהם במצב גרוע יותר מזה שהיו בו לפני שעברו לגור בבית שבנה הנדבן, שכל כוונותיו נועדו רק לפגוע בהם.

ראו לאן הובילה אותם עקשנותם הטיפשית. לימוד הוראות ההפעלה היה רק מועיל להם, אבל בעקשנותם החליטו לעשות דברים "בדרך שלהם".

כשאני חושבת על מה שהרב אמר, אני מגיעה למסקנה שהכל בהחלט אמת לאמיתה, במיוחד החלק המדבר על כך שבני אדם מקבלים דברים כמובנים מאליהם…