מכונת אמת, בדיקה מחייבת

זה המסר של השם יתברך בכל כישלון,
או בכל דבר שלא הולך לנו: תתקרב אלי!
אולם הגאוותן נעלב ונשבר מהכישלון.
הוא הרי מושלם. בעצם, הוא חושב שהוא
אלוקים…
 

בגן החכמה – פרק 47

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

ישנם שני סוגים של אנשים החולים במחלת הגאווה והרדיפה:

הראשון: "הכופרים המתעקשים" – אלה אנשים שממשיכים ללא הרף להילחם ולהחזיק בדמיונם שהם אלוקים. אנשים המשתייכים לסוג הזה מלאים בייסורים מכיוון שמבינים שהם לא אלוקים, אולם ממשיכים להילחם עם המציאות בצורה מעוותת עד שהורסים את עצמם. על הסוג הזה נמנה החכם של מעשה זה, שלא הפסיק להילחם על דרך החשיבה שלו, דמיונית וכפרנית לכל הדעות, עד שנהרס לחלוטין.

השני: "הכופרים המתייאשים" – הם אלה שרודפים את עצמם ומכל כישלון מגיעים למסקנה שהם לא שווים כלום והם לא מסוגלים לעשות שום דבר וכן הלאה. הביטחון העצמי שלהם ירוד, לכן הם נופלים בדעתם לגמרי ומגיעים לייאוש מוחלט. למעשה, כבר מהרגע שהם רואים שלא הולך להם בדבר מסוים, והם נכשלים בו, הם צריכים להתעורר לאמונה ולהבין שחסרה להם תפילה. ולא זו בלבד שאינם צריכים להתייאש, אלא אדרבה, להתחזק יותר ולהתקרב אל השם יתברך. רק השם יכול לעזור להם להשלים את החסר, כי כאשר חסר משהו הרי שזה רצון השם, לכן רק אצלו אפשר לפעול ולהשלים את החיסרון.

שתי אפשרויות עומדות בפני אדם שלא ‘הולך לו’: או להתקרב אל השם, או להתרחק מהשם. זוהי למעשה הבחירה שלו. אם הוא בוחר להתקרב אל השם על ידי הכישלון, אז הכישלון שלו הוא ההצלחה שלו. כעת מובן מדוע יש לשמוח כאשר נכשלים…

זו למעשה הגאווה שישנה בייאוש – כאשר אדם לא רואה שחוסר ההצלחה הוא רק קריאה מהשם שרוצה להזכיר לו שהוא לא יכול להצליח בלעדיו, שהוא צריך אותו בכל צעד ושעל בחייו. בכל כישלון אדם צריך לשמוע את הקריאה מהשם, האומרת: אני אוהב את הקרבה שלך, את הפנייה שלך אלי…

כי זה המסר של השם יתברך בכל כישלון, או כל דבר שלא הולך לנו: תתקרב אלי! אולם הגאוותן נעלב ונשבר מהכישלון. הוא הרי חי בדמיונות שהכל בידיו, לכן הוא לא צריך את השם. הוא מושלם. אבל עכשיו, כשהוא רואה שהוא לא כל כך מושלם אז הוא נחלה ונחלש ומתייאש. אדם לא מוכן להשלים עם העובדה שכאשר לא הולך לו – זה מה שהשם רוצה: שלא ילך לו! לכן, וכאן יש שתי אפשרויות: או שהוא מאשים את עצמו ומגיע למסקנה שהוא לא שווה כלום. או כאשר חושב שרק הפעם לא הלך אבל פעם הבאה כן ילך לו, וכששוב לא הולך לו אז הוא מתייסר.

בדבר זה הרבה אנשים טועים, כאשר נוטים לייחס את מידת הגאווה רק לאדם שמתגאה בצורה גלויה. ואילו אדם עצוב אינו גאוותן, הרי הוא לא מחזיק מעצמו כלום לכן הוא עצוב… אך זוהי הטעות הגדולה. כי לא רק המתגאה הוא גאוותן אלא אף גם אדם שנמצא בעצבות וייאוש הוא גאוותן באותה מידה. זה שמתגאה בגלוי אז הדמיון שלו עדיין בתוקף ונותן לו להרגיש "על הגובה", העצבות שלו לא מתבטאת בייאוש אלא רק בחוסר שביעות רצון. אך העצוב, הוא פשוט כבר הוכה על ידי הייאוש. הראשון מתעצבן בגלל שהוא לא אלוקים וממשיך להילחם, והשני מתעצבן בתוך תוכו למה הוא לא אלוקים, רק שהוא נופל לייאוש. והכל, כמובן, בא ממידת הגאווה שהיא הכפירה הגדולה שישנה.

בשורה התחתונה, גם הסוג הראשון – "הכופרים המתעקשים", וגם הסוג השני – "הכופרים המתייאשים", מלאים ייסורים תמיד…

הגאוותן והעקשן

הכלל שחוזר על עצמו אצל כל חולי מחלת החכמות הוא – שהם מנתקים את עצמם מהאמונה שהכל מאת הבורא, כאשר חושבים שהם אלוקים, לא פחות אבל אולי יותר… מי גרוע יותר מבין השניים? קשה מאוד להחליט. אך כפי הנראה, זה שמתייאש נמצא במצב פחות גרוע מכיוון שהוא יכול להגיע להכנעה מסוימת ולבקש עזרה, לפנות אל השם בצר לו. אך הגאוותן העקשן נשאר בשלו עד אחריתו המרה, כמו החכם במעשה שלנו.

בשונה מהחכם, שהיה חולה במחלת הרדיפה וכל "פספוס", ולו הקטן ביותר, גרם לו ייסורים גדולים, התם הוא היחיד ששמח בנעליים שהכין, וזה לא הפריע לו בכלל. התם חי את האמונה שכל מה שאדם עושה – זה רצון השם ממנו, הכל הכי טוב בשבילו ומתאים בדיוק למסלול שלו, להן נהנה ממעשי ידיו.

התם מהווה עבורנו דוגמא עצומה לאמונה השלמה ממנה כל אחד מאיתנו צריך ללמוד. השם הוא הקובע את ההצלחה שלו ושל כל אחד מהנבראים שלו, ואת זה עלינו לדעת. והנברא, רק צריך לעשות את מה שהוא יכול ואחר כך, בכל תוצאה שתהיה, לשמוח וליהנות, ובעיקר עליו לדעת שאם ייפול לעצבות אינספור פעמים זה לא ישנה או ישפר את המצב, אלא רק יזיק לו יותר ויותר.

מכונת אמת, בדיקה מחייבת

כל אדם שרוצה לעבוד את השם אז הבורא בוחן אותו במבחן של התם, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב בספרו "ספר המידות" (תשובה, ע"ו): "המתחיל לעבוד את השם, הקב"ה אומר לו: יודע אני שחפצך ורצונך לעבוד אותי, אבל מה הוא הבטוחות שמא למחר תעזוב אותי? אם כן, איך אקרב אותך בשביל הרצון שרצית, ואיך אגלה לך תיכף דברים נסתרים? אלא כן תעשה: בתחילה אהוב אותי כך ותעשה מצוותי, אף על פי שאין אתה יודע השכל של המצווה, ועבוד אותי פשוט בלא חכמות, וכשתעבוד אותי כמה זמנים, אזי אאמין לך ואגלה לך טעם ושכל של כל דבר ודבר ואקרב אותך בכל מיני התקרבות, כי הזמן הרב שעבדת אותי מקודם הוא בטוחות, שלא תעזוב אותי (הן אמת)".

זהו המבחן המעשי בעזרתו השם יתברך בודק את האדם: למרות שאחרי כל ההשתדלויות והיגיעות של האדם יוצאת לו "נעל משולשת" והוא בכל זאת שמח בה, זה מראה שהרצון שלו היה באמת לעבוד את השם. אך אם הוא עצוב, זה מראה שהוא לא רצה לעבוד את השם אלא את עצמו.

לכן, כל אדם שרוצה באמת לעבוד את השם מחויב לעשות הכל כדי שתהיה עבודתו על הצד הטוב ביותר. אבל אחרי שעשה כל שביכולתו, והגיע לתוצאה אליה הגיע, עליו לשמוח במה שזכה ולומר תודה רבה להשם על שנתן ועזר לו להגיע לתוצאה זו דווקא, ולא לאחרת.

ומכיוון שהשמחה שאדם שמח במעשה שלו, גרוע ככל שיהיה, היא ההוכחה לכך שאילו היה מצליח לא היה מתגאה, לכן בזה הדבר בוחנים אותו. אם יהיה שמח בכל מה שעובר עליו, ולא משנה בכמה זמן מדובר, אז יתנו לו הצלחה, כמו שנתנו לתם בסופו של דבר. כי הזמנים הללו, שעבד את השם ושמח בכל תוצאה, זה הביטוח לכך שאכן כן, אפשר בהחלט לתת לו הצלחה והוא לא יתגאה ויעזוב את השם.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)