חיוך זה עסק רציני

אנשים כערכנו אסור לנו כלל
להתחיל תפילה בבכייה ובתרעומת,
כי ברור שניכשל בזה. אז מה
הפתרון? לא להיכנס לגבול הסכנה
ופשוט לתת חיוך.

בשדי יער – פרק 37

השם יתברך הוכיח את משה רבינו ע"ה באמרו: "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה’…" (וארא, ו) ופירש רש"י, שדיבר איתו על שאמר "למה הרעותה". וזה קרה לאחר שיצא משה מארמון פרעה ובאו לקראתו דתן ואבירם והחלו לטעון בפניו שמאז שהגיע לפרעה, פרעה רק הגביר את העינוי והשעבוד על עם ישראל, אז פנה משה אל השם ואמר לו: "למה הרעותה לעם הזה…"? (שמות ה).

ברור שהדברים אינם כפשוטם, ולא ייתכן שמשה רבינו הסכים עם דתן ואבירם, שהיו רשעים, שעכשיו המצב נעשה גרוע יותר לכן צריך להתלונן. לא איש כמשה רבינו יטעה לחשוב שהגברת השעבוד מצד פרעה הינה רעה ח"ו. משה הרי האמין שהכל לטובה ואף ידע היטב שהתגברות הצרות והשעבוד היא אך ורק לטובה. ולא רק, אלא ברגע שעם ישראל יחלו לעסוק בעבודת התודה-הודאה ויהללו את בורא עולם, יתבטלו כל הצרות ועם ישראל יזכו לצאת ממצרים ברכוש גדול. אלא עיקר תלונתו של משה הייתה על כך שהשם יתברך הניח שיתייצבו נגדו שני רשעים כדתן ואבירם, שחולקים על האמת הזאת ומרחיקים את עם ישראל מהצדיקים המלמדים אותם אמונה ועל ידי זה מונעים מהם את גאולתם השלמה.

כאן אומר רבי נתן, את מה שהזכרנו שוב ושוב במאמרים קודמים, ובפסקה אחת גלום השכל הנפלא ביותר שישנו: "כי באמת אם היו הכל שומעים לקול הצדיקי אמת, לילך בדרך זה, להאמין תמיד בהשם יתברך שהכל לטובה, וליתן שבח והודיה תמיד להשם יתברך, בין בטיבו בין בעקו, כמו שכתוב: "בה’ אהלל דבר, באלקים אהלל דבר", בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגלויות לגמרי, וכבר הייתה גאולה שלמה!"

ראו עד היכן מגיעים הדברים! רבי נתן מבטיח לנו שעל ידי האמונה שהכל לטובה ואמירת תודה על הכל, בין בטוב בין ברע, כל הצרות והגלויות מתבטלות מאליהן וזוכים לגאולה השלמה. וממשיך רבי נתן ואומר לנו: "אך עיקר עיכוב הגאולה בכלל ובפרט, הוא על ידי ריבוי החולקים שהם בחינת דתן ואבירם שיצאו ניצבים לקראת משה וכו’. כי באמת אף על פי שמודים להשם מתבטלות כל הצרות, אולם כנגד זה מתגברים ביתר הסיטרא-אחרא (הצד האחר) והמסטינים ח"ו, ומתגרים ביותר לקטרג ולהגביר הצרה חס ושלום, כדרך שני בני אדם הנלחמים זה עם זה, שכאשר האחד מתגבר על חברו, אזי תיכף מתגבר יותר כנגדו. ולכן כאשר האדם מתקרב לגאולתו, כמו שהיה במצרים שהגיע זמן הגאולה, אזי מתגברות הצרות יותר ויותר, ומזה באות כל הנפילות וההשלכות העוברות על כל אדם ואדם".

אמנם, אם רק זה היה הניסיון אז היו יכולים כל עם ישראל הכשרים לעמוד בו, מכיוון שהיו שומעים בקול הצדיקים בחינת משה, ומתחזקים יותר באמונה, בהודיה ובהלל, ובעזרת פעולות אלו אפשר לצאת מכל חושך וצרה. אולם, עיקר החושך המתגבר הוא רק בגלל אותם החולקים, בבחינת דתן ואבירם, שהם חולקים על צדיק האמת ומטעים רבים אחריהם ומונעים אותם מללכת בדרך הקודש של האמונה הפשוטה – להודות להשם ולהאמין שהכל לטובה. אך מכיוון שלא עושים כך, לכן נמשכת הגלות כל כך רק בגלל אותם החולקים.

לכן טען משה רבינו: "למה הרעותה"? מכיוון שראה לאורך כל הגלות שיקומו החולקים על הצדיק וירחיקו את עם ישראל וימנעו מהם את הדרך הנעימה של האמונה הפשוטה, השמחה וההודיה. ואם כן, כיצד תבוא הגאולה? לכן התרעם ואמר: "למה הרעותה לעם הזה?" אל כל כוונתו הייתה לומר: האם לא די במניעות, הצרות והגלויות שמתגברות מפרעה ודומיו, שרק על עניין זה צריך להתחזק מאוד מאוד, אז עוד קמים מונעים וחולקים מבית? ולא רק, אלא אף מרחיקים את עם ישראל מהצדיקים שיכולים ללמדם ולחזקם ללכת בדרך האמת?

אולם השם יתברך הוכיחו על כך ואמר לו, שלמרות הכל הוא יתברך בודאי יגמור את שלו ברחמיו הגדולים ובזכות האבות הקדושים, בזכות אהרן וכל הכשרים והנלווים אליו, המאמינים במשה באמת ומבטלים את דעתם לדעתו, והולכים בדרכי האמונה בפשיטות ובתמימות ומודים להשם על הכל, שעל ידי זה הקב"ה גאל ויגאל את עם ישראל בשלמות במהרה בימינו.

שערי השמחה

המציאות היא, שישנה הסתרה גדולה על עניין השמחה וההודיה. רואים ממש שרוב בני האדם חושבים שאם הם בוכים בתפילתם רק אז תפילתם תיקרא תפילה טובה, לכן הם מצפים תמיד לבכות בתפילה. אבל האמת היא, למרות שזה טוב מאוד להוריד דמעות מלב נשבר, אך רק כשזה קורה, כמו שאמרו חז"ל: "שערי דמעות ללא ננעלו", אולם עיקר שלמות התפילה היא דווקא כאשר היא באה מתך שמחה ואין שום הכרח לבכות, ולעיתים קרובות הבכייה אף עלולה להזיק לאדם כפי שנבאר בהמשך.

כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות קריאת שמע, ב): "כי התפילה היא בחינת שמחה, כי צריך להתפלל בשמחה, כמו שכתוב (תהלים ק): "עבדו את השם בשמחה", ותפילה היא עבודה שבלב ושם השמחה, כמו שכתוב (שם ד): "נתת שמחה בליבי". וזה שאמרו רז"ל (ברכות ל"א): "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצווה". נמצא שהתפילה שבלב היא שמחה". וממשיך ומבאר שם, שעיקר שלמות התפילה היא דווקא כאשר האדם מתפלל מתוך שמחה, עד שגם את יגונותיו ואנחותיו הוא מכניס לתוך השמחה.

חז"ל שיבחו את מעלת הבכייה דווקא כאשר האדם מתעורר לבכייה מרוב שמחה וגעגועים לבורא הרחמן, ולא מתוך עצבות חלילה. וזהו: ב.כ.י.ה ראשי תיבות: "בשמך יגילון כל היום", כמו שמבאר רבינו הקדוש בספרו ליקוטי מוהר"ן.

נמצא, שלמרות שאמרו חז"ל שהתפילה בבכייה מקובלת, הרי שברוב המקומות אמרו שהתפילה צריכה להיות בשמחה דווקא. אבל רוב בני האדם בטוחים שרק אם הם בוכים להשם ומתלוננים על "מר גורלם" – רק לזה ייקרא תפילה… ותולים את התנהגותם במאמר חז"ל – "שערי דמעה לא ננעלו", אך מתעלמים מאותם מאמרי חז"ל המפליגים ומשבחים את מעלת התפילה שבשמחה, ושוכחים שבכיית חינם היא העוון החמור ביותר שבגללו באות לאדם צרות רבות. אך כידוע, בכייה מתוך געגועים לבורא היא הבכייה עליה דיברו חז"ל ואמרו את הנ"ל, משום שהדמעות הללו הן תוצאה של שמחה וגעגועים.

שמחה זו אמונה

הכלל הוא שכל תפילה צריכה לבוא מתוך שמחה, משום ששמחה זו אמונה, כמו שכותב רבי נתן במאמר הנ"ל: "וזהו שסומכין קריאת שמע עם ברכת ‘גאל ישראל’ לתפילה. כי קריאת שמע היא אמונה, ואמונה היא עיקר השמחה, כי זהו תכלית השמחה בחינת (תהלים ק"ד): "אנכי אשמח בה’", וכמו שאמר רבינו נ"י שאמונה היא בחינת אנפין נהורין, דהיינו שמחה. כי אמונה היא כשנתחבר בה אמת, עיין שם. וקריאת שמע דהיינו "ה’ אחד", הוא בחינת התחברות אמת ואמונה שזהו תכלית היחוד ועל ידי זה מתעורר שמחה כנ"ל. ואזי כשנתעורר השמחה אז עומדין להתפלל ואזי היא תכלית השמחה. דהיינו דבקות בהשם יתברך שזהו תכלית השמחה לשמוח בו יתברך. כי התפילה היא בחינת דבקות כידוע". עד כאן לשונו.

למען האמת, התפילה בשמחה מסוגלת לפעול ישועות הרבה יותר מאשר תפילה עם דמעות, וכאשר אדם מתפלל בשמחה קל לו יותר להיוושע מכל צרה, כמו שממשיך ואומר רבי נתן (שם): "כי כל ההזקות על ידי קלקול השמחה. וכשהתפילה מתוך שמחה היא רפואה לכל וישועה לכל".

סכנה! בכייה של חינם!

כאשר אדם מתפלל מתוך בכייה אז לא רק שאין בזה שום הכרח, אלא הוא אף מכניס את עצמו לסכנה גדולה מאוד, לחטוא בחטא הגרוע ביותר שישנו בתורה – חטא בכיית חינם, שעל כך אמר הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכייה של חינם – אני אקבע לכם בכייה לדורות. ואז נגזרו כל החורבנות והגלות המרה והארוכה מאוד…

שום חטא בתורה, גרוע ככל שיהיה, אינו גורר עמו עונש חמור כל כך כמו החטא של בכיית חינם. נמצא, שכאשר אדם בוכה להשם, רק אם בכייתו נובעת ממקום טהור, שהוא מאמין באמת ויודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, ומודה להשם בכל ליבו על אותה צרה עליה הוא מתפלל, ואז מרוב שמחה ואהבה וגעגועים להשם הוא בוכה ורואה כמה רחמן השם ומיטיב עמו וליבו נשבר בקרבו על שחוטא כנגד מלך טוב ומיטיב שכזה – רק בכייה זו היא לטובה, ועליה נאמר: "שערי דמעה לא ננעלו".

אם כן, אנו רואים שאין שום סתירה בדברי חז"ל. אלא, האדם הוא זה שמפרש את דבריהם בצורה מעוותת, לפי ההבנה המסולפת שלו, כאילו חז"ל מעודדים אותו לבכות ולהתלונן, אך בעצם כל דבריהם נאמרו רק על הבכייה היוצאת מלב נשבר באמת ובגעגועים, ולא חלילה מעצבות שזו כפירה המובילה אותו לחשוב שיש רע בעולם. ואם כך, כיצד תתקבל תפילה כזו הבאה מתוך כפירה בהשגחתו הטובה של הבורא ח"ו???

טובה עצומה

לכן עלינו לזכור תמיד שאמונה משמעה להאמין שהכל לטובה, וכאשר אדם מאמין בזה הוא יודע שאף החיסרון עליו הוא מתפלל הוא רק לטובה. כי רק בזכות החיסרון הוא מתעורר להאריך בתפילה ומתפלל מעומק ליבו, כי ספק גדול מאוד אם היה עושה זאת אילו לא הייתה לו אותה הצרה. לכן, הצרה היא טובה עצומה משום שהיא מקרבת את האדם לקב"ה, וזו טובה נצחית שאין דומה לה וכבר בעולם הזה אדם נהנה מפירותיה, שהוא סמוך להשם יתברך ומאמין בו וחייו הם גן עדן עלי אדמות.

פעם אחת, הגיעה אלי אישה וסיפרה לי שהוא סובלת מאוד מפצעים מכוערים בפניה והיא רוצה להתבודד שש שעות על זה. (אגב, יש עניין של שש שעות התבודדות כדי לקבל אחיזה על הדבר עליו אדם מתפלל). אמרתי לה: "את יכולה להתבודד על זה ארוכות כרצונך, רק זיכרי שבתחילת ההתבודדות את צריכה להרבות בהודיה להשם על הפצעים האלה, שהרי בזכותם את עומדת עתה לקיים התבודדות ארוכה ועל ידי זה להתקרב מאוד אל השם יתברך, כי הפצעים הללו מהווים מעין קרש קפיצה עבורך לעניין כה נשגב. לכן, הם טובה גדולה מאוד וראוי שתשמחי בהם ותודי עליהם. לאחר מכן את יכולה להתפלל ולבקש מהשם שיראה לך מה הוא מרמז לך על ידם ומה עליך לתקן, ומדוע בחר לקרב אותך אליו דרך הפצעים שנתן לך על פנייך".

תן חיוך!

כאשר אדם לא מודה להשם על צרתו ואינו רואה את החסד והרחמים שבצרה, לכן הוא לא שמח בה, אלא רק בוכה ומתלונן כאילו השם יתברך ח"ו עושה לו רע – בכייה זו רק תזיק לו יותר מאשר אילו לא היה מתפלל כלל. וזאת טעות שרבים טועים בה – שכל תפילתם נעשית בלשון תלונה ובלי אמונה שהכל לטובה.

לעומת זאת, כאשר אדם מתפלל בשמחה אז הוא לא נכנס בכלל לגבול הסכנה. מה כבר יכול להיות? לכל היותר הקב"ה "ייתן חיוך"… ומה רע בזה? ואם מתוך שמחתו אדם מתעורר גם לבכייה של געגועים או לב נשבר, כפי שהוסבר לעיל, אז מה טוב. אבל עליו לדעת לא להפוך את זה לעיקר משום שהוא עלול ליפול לבכיית חינם ולכל ההשלכות שלה.

ובאמת, אנשים כערכנו אסור לנו כלל להתחיל תפילה בבכייה ובתרעומת, כי ברור שניכשל בעוון זה, כמו שאמר רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה כ"ד), שאפילו מלב נשבר אמיתי יכולים בקלות ליפול לעצבות, וכל שכן כשבאים לכתחילה עם רצון להתלונן. החטא של העצבות גרוע בהרבה מכל חטא אחר, כמו שראינו, ועדיין אנו רואים, מה קרה מאותה גזירה נוראה שנגזרה לדורות, דבר שלא מצאנו בשום עוון בתורה.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)