תסמונת “אני”

אני התפללתי, אני נתתי צדקה, אני
עשיתי וקיימתי… אני, אני, אני. הכל
היה אני ותלוי בי. כאילו הייתי מישהו,
כאילו היה לי כוח לעשות או לשנות
משהו… תובנות על תסמונת ה"אני"
מהשנה שחלפה.

מחשבות על שנה שחלפה – פרק 5

במאמרים הקודמים של סדרה זו הסברתי שהשתמשתי ב"כלי הנשק" הרוחניים בהצלחה רבה, כדי לנווט את דרכי בתוך קשיים וניסיונות גדולים מהשנה שחלפה. בכל אופן, היה חלק אחד, קריטי וחשוב, שהיה חסר, אותו לא גיליתי עד הסוף ממש.

לפני חודש, הגט האזרחי לא היה מוכן עדיין. כופפתי את שרירי האמונה הרוחניים שלי במשך אחד-עשר חודשים מלאים בכאב וצער, והחלק הזה כנראה נתקע מבלי יכולת להמשיך. לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר – אחרי הכל, הכלים האלה היו מלאי עוצמה. למה הם לא פעלו?

אחרי מחשבות רבות בעניין, והרבה תפילות כמובן, הגעתי למסקנה שחשבתי שאני היא שעשיתי אותם. אני!: אני התפללתי, אני נתתי צדקה, אני קיימתי מצוות – אני, אני, אני… הכל היה אני. כאילו אני, בעצמי ובכבודי, הייתי מישהו, כאילו לי היה כוח, כאילו אני יכולתי לשנות משהו. עדיין הייתי בדרך של ההשתדלות שאני עושה – המעשים והמאמצים שלי בעולם הזה, למרות שהשתמשתי באמצעים רוחניים במקום גשמיים.

בסופו של דבר הבנתי, שהמאמצים הרוחניים שהשקעתי הם רק חסד של השם. מי אמר שהוא בכלל חייב להקשיב לתפילות שלנו? מי אמר שהן בעלות משמעות? מי אמר שצדקה מצילה אדם? כל זה קורה רק בגלל שהשם ברחמיו מצווה כך! לכן המילה החשובה שתופסת מקום גדול בכל העניין, אם לא את כולו היא: רחמים.

האמת, כל דבר בעולם הזה קורה אך ורק מתוך רחמיו של השם. הוא לא חייב לנו כלום, ולא מגיע לנו כלום. אפילו הצדיק הגדול ביותר יודע וחש שלא מגיע לו כלום, כי באמת, מה אנו יכולים לתת להשם בתמורה ושבגללו נחשוב שאנו ראויים ומגיע לנו? מהיכן הוא מצדיק את קיומו? אפילו הזכות שאנו מקבלים לעשות כל דבר היא חסד!!! ואם כל זה נכון לגבי צדיק, אז מה זה אומר לגבי, אדם ממוצע כמוני?!

הבנתי שבאותה מידה שלא היה לי כוח לגרום לכך שהגט האזרחי אכן יינתן לי בכל זמן בעולם זה, כמובן שלא היה לי כוח להכריח את השם לעשות זאת גם במישור הרוחני. גם לא בעזרת מצוות. היכן שהוא, עמוק בפנים, סמכתי מאוד על כוח המצוות שקיימתי. נכון, למצוות כוח רב ועצום אבל עלינו לדעת מי עומד מאחורי הכוח הזה, מי נותן לנו את הכוח והיכולת לקיימן. בנקודה זו הגעתי לאחד הדברים שהכי קשים לעשייה, ולא רק לי אלא לכל אדם – לוותר על השליטה.

לא חשבתי שאצליח לעשות את זה, לא חשבתי שאוכל להסתדר מבלי לשלוט. גם על זה התפללתי ובעזרתו של השם, הצלחתי. לא שהפסקתי להשתמש בכלים הרוחניים שהשם נתן לי, בהחלט שהמשכתי לפעול איתם. צריך לקיים מצוות, לתת צדקה וכן הלאה, אבל עשיתי זאת בדרך שונה לחלוטין. נשאתי את ידיי אל השם ואמרתי: "השם, אני אמשיך לעשות את שלי, אבל אני יודעת שזה לא משנה! אתה לא צריך את ההשתדלות שלי. אתה עושה את שלך בזמן והמקום הטובים והנכונים ברחמים שלך, בין אם אני עושה משהו או לא".

האמת היא, שהשם לא צריך מאיתנו שום דבר. שום דבר בכלל. הוא מבקש זאת מאיתנו מכיוון שזה הדבר הטוב ביותר עבורנו. הוא רוצה רק להיטיב איתנו לכן מזכה אותנו בכל המעשים הטובים בהם אנו זוכים. איננו יכולים לקיים מצוות מתוך אינטרסים אישיים כי אז זה יהיה אנוכי, ואנוכיות אינה התנהגות הולמת ומתאימה את דרך הקדושה. ולא רק, ברור גם שאף אחד מאיתנו לא רוצה לטפח מידה כזאת בתוכו. אבל זה לא אומר שהשם באמת צריך את המעשים שלנו. ההיפך, השם לא צריך מאיתנו כלום! ושהשם גם לא צריך להתחשב בהם ולהכלילם בחשבונות של מה טוב או לא טוב עבורנו. בסופו של דבר, כל קיומנו תלוי ומגיע ממקום אחד, מילה אחת: רחמים.

אז התחלתי להתפלל שהשם ירחם עלי. הבנתי שאם השם אכן ענה לתפילות שלי וסיים את כל עניין הגירושין, לא היה זה בגלל הכלים הרוחניים בהם השתמשתי, אלא רק בגלל שהוא החליט לרחם עלי. התחננתי אליו כמו אדם מסכן ועני העומד בפתח שייתן לי מתנת חינם וימחה את השאריות הקטנות של "דברים קורים בגלל מה שאני רוצה או עושה" מראשי. וזה קרה. השתחררתי מזה עד הסוף.

ואז השם ענה לי. הגט האזרחי הושלם ברוך השם. המשכתי להשתמש בכל הלקחים והתובנות שלמדתי במהלך השנה שחלפה כדי שיהיו לי לעזר והדרכה לשנה שאחרי, כשכולי מלאה תקוות ותפילות שאהיה יותר שמחה ויהיה זה שלב קל יותר בחיי. עדיין ישנם נושאים שנשארו פתוחים על השולחן וגם העתיד לא נראה ברור – לאן אמשיך מכאן?… אבל אני יודעת שהשם ברחמיו האינסופיים הראה לי את הדרך בה עלי להשתמש מכאן ואילך. וללא ספק, אשתמש בה.