לא מצליח לקום

לא משנה מה הוא עושה, כמה שעונים
מעוררים יש לידו – שום דבר לא עוזר.
הבן אדם ישן כמו דב. בשעות הצהריים
הוא מתעורר ואז מתחיל את היום שלו…
על רגל שמאל כמובן.

בשדי יער – פרק 39

כאשר יש לאדם צער או חסרון עליו להרבות בתודה והודאה לבורא עולם עליו. ורק כאשר הוא מאמין באמונה שלמה שחסרון זה הוא רק לטובתו, כדי לעורר אותו להרבות בתפילה ולקרבו אל השם יתברך, לקבל מתנות רבות ויפות מהן מתמלא בשמחה – רק אז יתפלל על החיסרון ויחפש מה עליו לתקן, מה המסר של הבורא אליו וכן הלאה. חשוב לזכור זאת, כי כאשר אדם לא מקדים את האמונה והשמחה לתפילה, אז התפילה שלו לא תתקבל חלילה. התפילה מתקבלת כאשר יש לאדם אמונה!

פעם סיפר לי אדם שיש לו בעיה קשה: קשה לו לקום בבוקר. לא משנה מה הוא עושה, כמה שעונים מעוררים הוא שם ליד המיטה – שום דבר לא עוזר. הבן אדם ישן כמו דב. רק בשעות הצהריים הוא מצליח להתעורר, וכמובן מתחיל את היום שלו על רגל שמאל. הוא לא מספיק לעשות שום דבר. ממש צרה צרורה.

אשתו לא מסוגלת לסבול את המצב, כל שכן את נחירותיו כל הבוקר, וכשהיא יוצאת לעבודה הוא רק מסתובב לצד שמאל… ויכוחים, ריבים… והוא לא יודע מה לעשות. האם לשמוח בחסרון הזה? ואם כן, כיצד? הרי הוא רק מקבל כל היום ביזיונות על גבי ביזיונות. ובנוסף, גם עובר על הלכות – זמן קריאת שמע וכו’. האם הוא יכול להיות בשמחה? האין זו רשלנות גמורה מצדו לשמוח בחסרון שכזה?

"אם אתה משתמש בצרה זו כדי להתעורר לתפילה באריכות ומעומק הלב", אמרתי לו, "ואתה משקיע בכל יום חצי שעה לפחות, ומבקש מהבורא שיעזור לך עם הקימה בבוקר, אז אין שום רשלנות מצידך. אני מבטיח לך שאם תעשה כך לא יהיו לך ייסורים מהקימה המאוחרת וגם אשתך לא תצטער, וגם בשמים לא יהיה עליך שום דין על שאתה עובר על הלכות מסוימות".

"ואתה חייב", המשכתי תוך כדי שאני מדגיש בפניו את דבריי, "להיות בשמחה! אתה את שלך עושה ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, אין לך שום עצה חוץ מתפילה. מה אתה כבר יכול לעשות? לרדוף את עצמך? להיכנס לדיכאון? כך תפתור את הבעיה?! אדרבה, כל עוד אינך שמח בחסרון שלך, לא תוכל לצאת ממנו. קודם תשמח שהשם יתברך נתן לך חסרון, כי בכוחו של חסרון זה תצליח להתעורר לתפילה ולתשובה, ואין טובה גדולה מזו. רק לאחר שתשמח, תתפלל באריכות על החיסרון ומובטח לך שאף תזכה לתקנו. ולא רק, אלא תזכה גם במתנות גדולות ולהתקרבות גדולה להשם יתברך, וגם בכל הזמן שעדיין לא תיקנת את החיסרון לא תרגיש שום צער".

מכאן אנו יכולים להבין את מה שכתב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה י), "שעל ידי ריקודים והמחאת כף נמתקים כל הדינים". מלבד ההסבר המובא שם, שמסביר על פי תורת הסוד והקבלה כיצד משפיעה כל תנועה של יהודי על עולמות עליונים, וכיצד כאשר יהודי רוקד ומוחא כף אל כף נעשים מזה תיקונים נפלאים, כגון: תיקון האמונה, הכפירה מתבטלת, ורוחו של משיח נמשכת, מלבד כל זה ניתן להסביר בפשיטות, על פי דברינו, שכאשר יהודי רוקד ומוחא כף אל כף בודאי עושה זאת מתוך שירה והודאה להשם, וממילא על ידי ההודאה והשירה נמתקים כל הדינים.

כך ניתן גם להבין את דברי חז"ל שאמרו: "כל העונה: "אמן יהא שמה רבה מברך" בכל כוחו, קורעים לו גזר דין של שבעים שנה". עניית "אמן יהא שמה רבה" היא הודאה ושבח נפלא להשם שעל ידה נמתקים כל הדינים.

זה מסביר מדוע הקפידה ההלכה על כך שכאשר הציבור, בזמן התפילה, אומרים "מודים" חייב אדם להשתחוות יחד עמם, גם אם לא נמצא בחלק זה של התפילה, וכן כאשר הציבור אומרים "עלינו לשבח", חייב כל אדם שנמצא שם לומר אותו יחד איתם, גם אם סיים את התפילה או רק הזדמן לשם. ומובא בפוסקים שאם לא יעשה כן, אז יאמרו מלאכי השרת: ראו אדם זה, שהציבור משבחים את השם והוא אינו משתתף עמם…

ההודאה להשם היא התכלית, בהא הידיעה, ורק בשלה נבראה כל הבריאה כולה, שכוללת עולמות אין מספר, זה למעלה מזה, ועולם העשייה לבדו יש בו רקיעים וגלגלים שהחלל המוכר לנו הוא חלקיק קטן מהם. כל זה נברא לתכלית אחת ויחידה – שאדם יכיר את בוראו ויודה לו, כמבואר בדברי הרמב"ן (על התורה, פרשת בא). לכן אדם שמודה להשם מקיים את תכליתו ואת תכלית כל הבריאה כולה, ראוי שייעשו לו ניסים ונפלאות ויזכה לישועות גדולות. מדוע? משום שההודאה היא עיקר האמונה – האמונה האמיתית – וידיעת אלוקותו יתברך! וכאשר אדם לא מודה על הכל, אז הוא רחוק מהאמונה בתכלית הריחוק.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)