זוג או פרד?
החיבור, בקשר נישואין, נעשה. אבל מה הלאה? מה קורה מרגע זה ואילך? כיצד הופכים הזוג את הזוגיות למקום שבו שניים מרגישים שהם אחד?
החיבור, בקשר נישואין, נעשה.
אבל מה הלאה? מה קורה מרגע
זה ואילך? כיצד הופכים הזוג את
הזוגיות למקום שבו שניים מרגישים
שהם אחד?
"בשבח והודיה להשם יתברך על כל הטוב אשר גמלנו, שהחיינו וקיימנו והגיענו חיים לזמן הזה, ליום כלולות בנינו היקרים, החתן …. נ"י. עב"ג הכלה… תחי’" (מתוך נוסח של הזמנה).
עב"ג – 3 אותיות, ראשי תיבות: עם בת גילו. והדבר תמוה, האם תמיד הכלה בת גילו של חתנה?! כמה פעמים שמענו על כלה שקטנה מהחתן שלה? ומקרים הפוכים גם כן שמענו. כלומר, המציאות לא מחייבת שהם יהיו בני אותו גיל. אם כן, מדוע מציינים עב"ג, למרות הפרשי הגיל?
אנו לא אמורים לקרוא זאת במובן הפשוט של הדברים. אין הכוונה כאן שהחתן והכלה צריכים להיות בני אותו גיל, אלא המשמעות היא רוחנית, בת גילו – בת רמתו הרוחנית.
"אשרי שאשתו מעירו", וכוונת הכתוב היא: אשרי מי שאשתו באה מרקע דומה לשלו, סגנון חופף פחות או יותר, צורת חיים דומה וכן הלאה. אבל תמיד תישאר עבודת ההשתלבות. ההדבקה לא נוצרת באופן מידי. אך כששתי הפינות בתחתית הפירמידה קרובות יותר, קל יותר להגיע אל הפסגה.
מסופר על תלמידה צעירה שלמדה בסמינר אי שם בארץ. אותה תלמידה ביום מן הימים, וזה לא קרה בבת אחת, החליטה כי נמאס לה מן המרובעות והקיבעון, קצה במה שכולן עושות, לובשות ונוהגות. לכן החליטה בליבה שהיא "יוצאת אל העולם הגדול" ולעשות "מה שבא לי", מבלי שאף אחד ‘ישב’ לה על הראש.
זה לא קרה ברגע. היא עדיין המשיכה לבקר בבית ספרה, רק שהשינויים, בעקבות החלטתה, החלו להיראות על פני השטח. מה עושים? המשך לימודיה במקום יהווה "דוגמא" לשאר הבנות שאולי ירצו להתחקות אחריה. הפסקת לימודיה מעלה שאלות לגבי עתידה – מה יהיה? לאן תפנה? גם השיחה שנעשתה בעניין זה עם המחנכת לא הועילה. התלמידה בשלה.
כניסיון אחרון, התלמידה זומנה לשיחה עם המנהלת. היא נכנסה והתיישבה מול המנהלת מחכה ל’הטפה’ שתבוא מעברו השני של השולחן. אך המנהלת לא פתחה בדברי מוסר ולא בהטפות, אלא רק אמרה משפט אחד: "כעת, ברגע זה עוזב בחור את הישיבה". התלמידה כמובן לא הבינה מה זה קשור אליה. ולא רק, אלא שציפתה לשמוע דברים אחרים. והמנהלת המשיכה: "אותו בחור עוזב בגללך!". "בגללי?! מה הקשר אלי? ומדוע אני אשמה? לא דיברתי עם אף אחד, וחוץ מזה, איני מכירה אותו בכלל ואיני יודעת במי מדובר" השיבה התלמידה.
"הירגעי. מיד אסביר לך", השיבה המנהלת. "בשמים כל נשמה שלמה. כאשר היא צריכה לרדת לעולם הזה השם מחלק אותה לשניים, חצי אחד מגיע למשפחה אחת במקום מסוים בעולם, והחצי שני מגיע למשפחה אחרת בזמן אחר ובנקודה אחרת על פני הגלובוס הגדול. שני החצאים אמורים בשלב כלשהו להתחבר ולחזור להיות אחד שלם. אך כל בחור, כדי למצוא את אבידתו צריך לחפשה היכן שנמצאת. לכן, כעת יוצא אותו בחור עליו סיפרתי לך מהישיבה כדי למצוא את החצי השני שלו, שהחליטה כעת לעזוב את הסמינר". כך סיימה המנהלת את דבריה והביטה במבט עמוק בעיניה של תלמידתה. משהו בהן השתנה. כבר לא שכן בהן אותו מבט מתריס. היה בהן משהו שעד מהרה הפך לבכי מטהר ומשחרר. "שיניתי את החלטתי" אמרה התלמידה כשהיא עדיין בוכה. המנהלת הרגיעה אותה, נתנה לה כוס מים קרים ואמרה לה שהכל בסדר. מעכשיו מתחילה רק הדרך העולה.
סופו של דבר, הבחורה זכתה ברבות השנים להקים בית המושתת על אדני התורה, בעלה תלמיד חכם, בעל נפש עדינה ויחד הם מחנכים ומגדלים דורות ישרים ומבורכים.
החיבור, בקשר נישואין, נעשה. אבל מה הלאה? מה קורה מרגע זה ואילך? איך הופכים הזוג את הזוגיות למקום שבו שניים מרגישים שהם אחד?
כל זוג בעל אופי ומזג שונה. לכל אחד מהם יש מידות שעליו לעבוד ולתקנן, כל חצי אמור להשלים את החצי השני. הרגוע נישא לתוססת, הדאגן לשלווה וכו’. בבית של שני אנשים תוססים וסוערים יהיה פורים כל השנה, וההיפך – בית עם הרגשה של ‘תשעה באב’ כל השנה. בקיצור, השם מזווג זיווגים באופן המושלם ביותר, הכל בשיקול של עד הפרט האחרון, כך החיים מאוזנים וההרמוניה בעז"ה תהיה מושלמת.
אחת הדרכים להגיע לשלמות זו, להרמוניה, היא לדעת לקבל את השני כפי שהוא עם כל מגרעותיו וחסרונותיו, ולהתמקד רק במעלותיו הרבות שבו. וברור שאין שום אדם בעולם שהוא בעל חסרונות בלבד, אפילו פשוטים שבעם ישראל מלאים מצוות כרימון.
החובה המוטלת על כל אחד מבני הזוג היא להביט רק בעין חיובית, לשים לב לכל נקודה או מעשה טוב שבן/בת הזוג עושים ולייקר אותה. להראות לו שהדבר שהוא עשה עבורך היה חשוב לך. להראות שאנו שמחים וגאה בו מאוד ומעריכים כל השתדלות ומאמץ. כך, ללא הערות אבל עם הרבה מחמאות אפשר להשיג הרבה יותר! כאשר שימת הדגש על החיובי ולא על השלילי.
כל אחד מבני הזוג זקוק להערכה, וכאשר אחד מבני הזוג מרגיש שדבר מסוים חשוב לחצי השני שלו הוא ישתדל מאוד לרצות אותו. הצד השני לא יישאר אדיש ויביע הכרת הטוב ויאמר תודה. דבר זה חשוב מאוד לא רק לבני הזוג שידעו לומר תודה אחד לשני, אלא אף ישפיע על הילדים שילמדו לומר תודה, ולא יקבלו דברים כמובנים מאליהם.
ולא רק, חשוב מאוד שבבית תהיה שאיפה לרוחניות, למידות מתוקנות וכן הלאה. כמו כן לוודא שנושאי השיחה יהיו מתאימים לרוח הבית היהודי, בית של בני מלכים. ברגע שבני הזוג מתחזקים ומתגברים על הגלים הסוערים שפוקדים אותם, ולא שוקעים בהבלי העולם הזה, הם זוכים להתעלות ולחזק יותר את החיבור ביניהם, את האחד – הנשמה שלהם. במצבים בהם בני הזוג צריכים להתמודד מול אתגרים מסוימים, העזרה הכי טובה שאפשר להגיש אחד לשני היא עידוד, תמיכה, הטיית כתף ואוזן קשבת. תקשורת בין בני הזוג, ובין הורים לילדים, היא אחד הפרמטרים החשובים בבניית התא המשפחתי.
בתפילה שנצליח תמיד להתרומם טפח מעל כזוג מאושר ולא, חלילה, כפרד!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור