עזוב את הזנב

אף פעם לא מרימים ידיים
ומתייאשים, גם כשפוקחים את
העיניים ומגלים שה"זנב" בידיים.
אז עזבו את הזנב ותעצרו את
המרדף המתעתע.

פארק חדש הוקם ושלושה פועלים מיוזעים עובדים בו. אם נתקרב אליהם, נשים לב לתופעה מעניינת: פועל אחד עובד בפנים אדישות, חסרות מבע. הוא אוסף אבנים שהיו מפוזרות ברחבי בפארק וזורק אותן למכולה ענקית של אשפה. כל אותו הזמן הוא שותק, שתיקה סתמית ואטומה. הפועל השני נראה זועף, וחסר למי שיתקרב אליו. כל הזמן הוא מתלונן ורוטן. ואילו הפועל השלישי, עובד בשמחה עצומה. עם כל אבן חדשה שמניח יוצאת מפיו שירה, פניו קורנות מאושר והוא כמו מדלג למרות העייפות והחום הכבד ששורר.

איזה הפכים, ממש מוזר…

ילד אחד אזר אומץ, ניגש לפועל השמח ושאל לפשר העניין. "פשוט מאוד" ענה הפועל, "הפועל הראשון הוא אסיר עולם וזהו אחד מן העונשים שעליו לרצות. הוא לא מקבל על העבודה כאן שם תמורה ולכן הוא כועס: ‘לא מספיק שאני צריך לעבוד בעבודת פרך שכזאת, עוד צריך להפריע לי?!’ לעומתו, הפועל השני, בא לכאן ועושה את עבודתו בתור שכיר, ובדיוק בשעה שתם יום העבודה הוא עוזב הכל והולך לביתו. העבודה כלל לא מעניינת אותו, אלא רק המשכורת. אבל אני", המשיך הפועל לספר, "אני רוקד משמחה, בגלל שהגן החדש הוא לזכרו של אבי".

טרם מותו ביקש אלכסנדר מוקדון מאימו שכשימות תעשה מסיבה מפוארת ויכריזו בכל מקום, שמי שרוצה יכול לבוא אבל בתנאי אחד: רק מי ששמח תמיד יוכל להשתתף בה. אחרי שמת אלכסנדר, עשתה אימו כמצוותו וארגנה סעודת מלכים. בשעה היעודה ישבה במרפסת ביתה וחיכתה לאורחים שבודאי ימלאו את הבית. אך לתדהמתה אף לא אחד הגיע. אז הבינה את מה שרצה בנה למסור לה: לכל אדם יש את צרותיו שלו, כל אחד שקוע ביגונו. שמחה היא מצרך שאין להשיגו.

אך מי כמונו עם ישראל שיודעים שמצרך זה אכן ניתן להשגה, אמנם צריך לעבוד כדי להשיג מידה זו, אך בהחלט ניתן להשגה. ולא רק, אנו יודעים גם ש"מצווה גדולה להיות בשמחה". אצלנו, השמחה היא מצווה. ועצם קיום המצווה מעניק לאדם שמחה!

והפועלים? מהם אפשר ללמוד על שלוש אפשרויות מעניינות בצמיחה הרוחנית שלנו.

אפשרות הפועל הראשון – להתלונן ולרטון כל הזמן עד כמה קשה לקיים את המצוות. אין כוח לקום בבוקר מוקדם, אוף… עוד פעם להתפלל ולברך ו… ו…

אפשרות הפועל השני – אפשר גם להיות יהודי של "מלומדה" – לקום בבוקר, לומר מודה אני ביובש, ללכת לשלוש לתפילות ביום ולמלמל את המילים בחטף, לברך לפני האוכל – כי כך צריך וזה מה שכולם עושים ו…

אפשרות הפועל השלישי – אך אפשר ורצוי לפני הקב"ה, להיות יהודי של עוד! כל הזמן רץ אחרי מצוות נוספות בשמחה, מתפלל בערגה כמו מי שמונה מעות, עושה תשובה אמיתית מעומק הלב, ובכל רגע נכסף להתקרב יותר אל ה’, יהודי שעושה את עבודתו יתברך וממלא את ייעודו עלי אדמות מתוך שמחה. הרי הפארק שייך לאבא שלו, הוא רוצה לרצות אותו.

פעם נכנס רבי אלימלך מליז’ענסק לבית המדרש בראש השנה, כשעל פניו נחרשו קמטי דאגה. כל באי בית המדרש רעדו, הם ניחשו שגזירה מרחפת על ראשם והתפללו מקירות ליבם אל הקב"ה שיבטל אותה. כך היה עד שהגיעו למילים "פתחת שקי ותאזרני שמחה", ופתאום שמחה עצומה נראתה על פניו של הרבי, קמטי הדאגה התיישרו ואת המשך התפילה התפלל בשמחה רבה. כשהסתיימה התפילה ניגשו אליו מקורביו ושאלו לפשר העניין.

"שמעו ואספר לכם את שאירע" החל הרבי לתאר. "כשנכנסתי לבית המדרש, ראיתי את השטן הולך בקושי רב, כשהוא גורר אחריו שקים עמוסי עבירות. מיד התחלתי לרעוד מפחד, האם יגברו המצוות המעטות שלוקחים המלאכים הלבנים על שקים עצומים אלו? ואז, בעת שהתפללנו בבכי ובלב נשבר אל אבינו שבשמים והגענו למילים "פתחת שקי ותאזרני שמחה", ראיתי את השטן בא לפני הקב"ה ורוצה להוציא את כל העוונות של ישראל אך לתדהמתו הוא הוציא מצווה, מבט קצר לתוך השק הבהיר לו שסיים את תפקידו. היו שם רק מצוות. תשובתנו הפכה את הזדונות לזכויות".

תשובה של בן אל אב אוהב, מצפה מייחל, עבודה מתוך שמחה עילאית – לא צריך להרבות בחישובים כדי להבין מה התוצאות שלה. אנו בנים ובנות של מלך מלכי המלכים, מעשינו מחושבים, או עורכים חשבון נפש ומאזנים פנימיים שמשנים את מצבנו מן הקצה אל הקצה. ולרוב, אבל ממש לרוב, איננו פועלים מתוך אינסטינקטים ודחפים למיניהם. אולם, בפעמים בהן אנו נוהגים על פי דחפים ואינסטינקטים ללא חשבון נפש ומאזן פנימי, התנהגות זו משולה לאותו ילד קטן שיושב על טנק ונהנה לירות טילים, כי זה כל כך מעניין אותו לשמוע את הבומים החזקים. רק מה, הוא לא יודע שבמקום אחר, אותו מקום אליו הוא ירה את הטילים, יושבים אנשים ומבכים את גורל יקיריהם שאבדו… אנו חוטאים ועוברים עבירות אבל לא יודעים שבצד השני של הכדור מישהו סובל בגללנו.

ויש גם את הפעמים בהן אדם רוצה לשוב מדרכו, לנהוג כבן מלך שמחשב את מעשיו, אך הוא לא שם לב שידו קפוצה חזק ואוצרת בקרבה את השרץ. משל לרועה שרעה את צאנו בגבעה בשלווה ונחת, לפתע הגיח זאב והתקרב אל העדר. מיד רץ אליו הרועה באומץ, תפס בזנבו והכה אותו. הזאב רץ מהר כדי לברוח והרועה, שעדיין אחז בזנבו, רץ יחד איתו עד שנכנסו למעבה היער ועברו כברת דרך ארוכה. הרועה אמנם התעייף מן המרוץ, אך הוא לא ויתר והמשיך. בדרכם, עברו במקום ישוב והרועה, תוך כדי ריצה, החל לזעוק לעזרתם של התושבים. "שוטה שכמוך" ענו לו התושבים, "עזוב את הזנב".

אנחנו רוצים לתקן את מעשינו, לשפר את התנהגותנו ולהתעלות ברוחניות שלנו. אבל צריך להרפות, לעזוב את ה"זנב" ולהפסיק את המרדף אחרי החומר, הגשמיות, התאוות וכן הלאה. "אין שום ייאוש בעולם כלל"! אומר לנו רבי נחמן מברסלב. אף פעם לא מרימים ידיים ומתייאשים, גם כשפוקחים את העיניים ומגלים שה"זנב" בידיים. יש להמשיך הלאה ולנצל כל הזדמנות שניתנת לנו לשפר את מעשינו.

אלול כבר כאן. הנה הזדמנות שמונחת ממש בידיים שלנו. מתנה שאת ערכה לא ניתן לאמוד כלל. "השיבנו ה’ אליך ונשובה" אנו מבקשים בתפילות לבורא עולם, פתח לנו פתח לחזור אליך בתשובה. אבל צריך לעשות משהו, צריך לממש את ההזדמנות שקיבלנו. במתנה שקיבלנו יש כמויות עצומות של עזרה משמים שניתנות לכל אחד! זה שפע אדיר ועלינו להכין כלים עבורו. וכך, ליום הגדול נגיע אחרי חשבונות נפש, רצון, ובעיקר – לב פתוח המוכן לקבל.

יהי רצון שהשם יזכה את כולנו לשוב אליו באמת מתוך שמחה עילאית, שתהיה תשובתנו מאהבה, ונזכה לקבל לב טהור לעבדו יתברך ונזכה ליום שבו יתקע שופר גדול "ויטו שכם אחד להודות ביחידו של עולם".