שליטה עצמית

רגע של איבוד שליטה עצמית חושף
את מה שהסתתר בקדירה הרותחת. איך
מתמודדים עם זה? לטיפול ההתחלתי,
נסתכל במראה על הפרצוף שמולנו.
המראה הלא מלבב שיתגלה יגרום לנו…
 

עומדים אנשים בתחנת האוטובוס וממתינים בשתיקה לאוטובוס המתמהמה מלבוא. כל אחד עומד בתורו בסבלנות, עד שבא לפתע בחור חצוף ותופס את מקומו בראש התור, כשהוא מתעלם מכל האנשים העומדים וממתינים שעה ארוכה לפניו. אחד הנוסעים מעיר לו שילך לסוף התור, אך הוא משיב בלגלוג וצחקוקים. מיד מתעוררת חמתם של נוסעים אחדים ומתלקחת מהומה גדולה שבה מאבדים כולם את תורם, דוחקים זה את זה ומטיחים האשמות ועלבונות, ואיש אינו זוכר כיצד התחילה המריבה. די בהערה אחת שנאמרה בנימה קנטרנית או כעסנית, כדי להפר שלוות הנפש של עשרות אנשים.

אכן, אין מידה מגונה ממידת הכעס הגורמת סבל כה רב לחברה בכלל, ולאדם בפרט. כל מידה שלילית היא כמו תולעת ארסית הכוססת בנבכי הלב של האדם עצמו. נוברת, אמנם באיטיות, זוחלת מתחת לחומות המוסר והיראה ומערערת את יסודותיהם. לעיתים נפקחות עיני האדם להכיר במומו הנפשי זמן רב לאחר שנפשו נחבלה קשות, משום שהביטויים החיצוניים של מידה שלילית שהשחיתה את נפשו היו מוסווים ומועטים. אבל לא כך היא מידת הכעס, שביטוייה החיצוניים מידיים, תוקפניים וקולניים ודומה לקדירה הנתונה על גבי גחלים, כל זמן שאינה רותחת אין אדם יודע מה יש בתוכה. אך מיד כשרתחה, היא פולטת החוצה את מה שהיא מכילה וכולם יכולים לראות את תכולתה.

בשעת כעס אובדת לאדם חכמתו, אין הוא שולט בעצמו ואז הוא מסוגל לעשות כל רע, ואמרו חז"ל: "כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה". כי אם היה מאמין בקב"ה באמת ובתמים, לא היה כועס, שהרי הכל מתנהל לפי רצונו והשגחתו של הבורא. ואם הוא שלח לו מקרה או מצב מסוים להתמודד עימו, זה איתות והצבעה על אותם מקומות שעליו להשתפר בהם ולהיטיב את דרכו.

רגשותיו של כעסן נפלטים החוצה כגלים טורפים החפצים לשטוף את החוף כולו, וברוב זעפם סוחפים את כל הנקרה בדרכם, פוגעים בלי שום אבחנה בכל דבר הנמצא באותה שעה במסלול זרימתם. אם הקברניט לא שולט על ספינת אישיותו, היא תאבד את שיווי משקלה וכל פעולותיו יהיו פזיזות ובהולות. ומה יעשה אדם המבקש לשמור עצמו מפני שיטפון מים אדיר? מציב סכר איתן סביב אחוזתו, ואת זה הוא עושה מבעוד מועד, לפני שתספיק להגיע טיפה קטנה סמוך למקומו, כי כשיגיע השיטפון שום דבר לא יעזור. וגם אם ינסה להימלט כל עוד נפשו בו, גלי השיטפון ישיגו אותו ואולי אף יטביעו אותו. אז מה יעשה אדם המבקש לשמור על עצמו מפני שיטפונות כעסו? עליו להתרחק ממנו ככל שיוכל, שכן במידה זו אין אמצע ויש לברוח ממנה לקצה השני ממש.

שלמה המלך ע"ה אמר: "טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר". כלומר, אדם שמודע ליצר הכעס שבקרבו ונלחם בו יום יום – עומד בניסיון, מנצח וכובש אותו. כאן היא גדולתו האמיתית והוא יותר מגיבור חיל המנצח בקרב, כי "איזהו גיבור? הכובש את יצרו!". כל אחד מחויב לעבוד על מידה זו. אף לא אחד יכול לומר "שלום עלי נפשי". ראיה לכך היא, שאפילו משה רבינו נכשל בכעס, כמובן בהתאם לרמתו ודרגתו, למשל: כשהכה על הסלע במקום לדבר אליו.

תלמידיו של "החפץ חיים" מספרים שהיה מפיל תדיר תחנונים לפני השם יתברך שיציל אותו ממידת הכעס. ותיאר אחד התלמידים, כי ראה ש"החפץ חיים" הולך בחצות לבית הכנסת ושוהה שם במשך זמן מסוים. הוא החליט לעקוב אחריו ויום אחד התגנב למקום, התחבא מתחת לספסלים וציפה לראות מהם מעשיו של הרב. והנה, שעת חצות הגיעה ו"החפץ חיים" הגיע, פתח את ארון הקודש והחל להתחנן לפני השם בבכייה גדולה שיזכה להתגבר על מידת הכעס.

הכעס הוא דבר לא הגיוני ומזיק מאוד לגוף ולנפש. אפילו גויי הארצות ואנשים הרחוקים מתורה ומצוות, כולם יודעים שזוהי מידה מגונה ומזיקה. כל שכן האדם המאמין שיודע שהכעס הוא עבירה חמורה, וזה לכאורה אמור להסיטו מן הכעס. ובכל זאת, רוב בני האדם כועסים ואפילו אנשים שבטבעם אינם כאלה. אין אחד שימלט מהכעס במקרה זה או אחר שעובר אצלו את גבול סבלנותו. מובן, אם כן, שהידיעה בשכל אינה מספיקה בכדי להתגבר על מידה זו. אלא, צריך שהידיעה תהיה בליבו. כאשר הידיעה היא רק בשכל, אדם אינו מתנהג לפיה. ובעת שהידיעה היא רק בלב, אז הוא מתנהג כפי מה שכרגע מונח בליבו. מה שנדרש כאן, זה שהידיעה תרד מהשכל ללב. איך עושים את זה? הרי אומרים שהמרחק הכי גדול שקיים הוא בין המוח (מקום השכל) ללב? התשובה לכך היא – אמונה: כשאדם מאמין שכל מה שקורה אתו הוא רצון השם יתברך, והכל לטובה. וכאשר רואה את הדברים בצורה זו, הוא יזכה בסופו של דבר לעקור את הכעס מן השורש. משום שאפילו אם יכעס פעמיים או שלוש, בסופו של דבר יבין שהשם רוצה שיעשה תשובה וייכנע לפניו, יתפלל ויבקש שייתן לו אמונה תמימה.

פעם בא נער אל המשגיח אשר בישיבתו וביקש שיקבל אותו לשיחה אישית. המשגיח הכניס אותו לחדרו והנער פתח בדבריו: אני כעסן בטבעי, למדתי בישיבה ללא פנימייה וכשהייתי חוזר הביתה בכל יום, הייתי יוצר גיהינום. לכן הוריי שלחו אותי לישיבה הזאת. הלכתי גם לפסיכולוג. אתמול שמעתי הרצאה של הרב בנושא תיקון המידות והדברים לא הסתדרו לי עם מה ששמעתי מהפסיכולוג, לכן רציתי לשוחח עם הרב. שאל המשגיח: מהי ההדרכה שקיבלת מהפסיכולוג? ענה לו הנער: שתי המילים העיקריות שאמר: היה טבעי! אינך צריך להיות משהו אחר, עליך ללכת עם הטבע שלך ולא נגדו. לעומת זאת, בשיחתו של הרב שמעתי דברים שונים לגמרי: מלחמת היצר, תיקון המידות, יכולת האדם להשתנות ועל חובתו בעולם. כיצד מסתדרים הדברים?

ענה לו הרב: במקום להתעסק בשיטתו של הפסיכולוג, בוא נלמד את שיטתו של הקב"ה, יוצר האדם. ידוע שהיצרן הוא המומחה ביותר ליצירה שיצר. נשים לב ליצירתו של השם, הוא קרא לה בשם אדם, משום שהוא נוצר מהאדמה. אין כמו האדמה כדי לייצג יכולת אצורה אשר עדיין לא יצאה אל הפועל. אותה פיסת אדמה יכולה להניב פירות נפלאים, מרהיבי עין, מזינים ומבריאים, והיא גם יכולה לגדל צמחי בר פחותי ערך. ללא טיפול והשקעה היא מצמיחה קוצים ודרדרים. כך האדם, נולד כחומר גלם ומורכב ממספר רב של תכונות נפשיות שונות ומשונות ואף נגדיות זו לזו. בעבודה שיטתית ממושכת, ניתן לפאר אדם התואם את צלם האלוקים שהוא נושא, להצדיק את תוארו כנזר הבריאה. לעומת זאת, אפשר שיגדל כפרא אדם, חית יער, אסון לעצמו ולחברה. לאמתו של דבר, יהיה אף יותר גרוע מחית השדה שלא יכולה להיות אחרת ממה שהיא.

ומה עושים כשזה קשה? האם משלימים עם המידה השלילית? בודאי שלא. להיפך, צריך לעבוד ללא הפסקה, לנסות ולהשתדל להשתנות. לא לומר: זה מה שאני, איני יכול להשתנות, וגם אם ישנה מעידה – לא ליפול לזרועות הייאוש, כי "שבע נפל צדיק וקם".

אדם שזוכה להשתלט על מידת הכעס, זכה בכפליים. לא זו בלבד שהוא סר מרע, אלא שממילא יבוא טוב תחתיו, כמו שנאמר בספר חסידים: "עזיבת הכעס מביאתו להיכנס בדרך הענווה".

כדי להצליח להימלט ממידת הכעס, כדאי מאוד ללמוד בספרי מוסר הדנים בה, כגון: אורחות צדיקים, ספר המידות של רבי נחמן מברסלב ועוד. אפילו קטע קטן, אך לנסות להפנימו ולהשיבו אל הלב. טוב לקרוא גם את אגרת הרמב"ן ולהתעכב על המילים: "תתרגל תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תנצל מן הכעס". יש לזכור שאין זו חכמה לדבר בנחת וברוגע כשהכל הולך טוב. אדרבה, דווקא בזמן שקשה ונראה שכלום לא מצליח, אז צריך להקפיד ביתר שאת שלא לכעוס. וסתם כך, כדאי בשעת כעס להסתכל במראה, כשנראה את המראה הלא מלבב של פרצוף חמוץ וזועף, מיד נפסיק לכעוס.

אמר רבי פינחס מקוריץ: "שנים רבות נאבקתי עם הכעס עד שניצחתיו ושמתיו בכיסי, לכשאצטרך לו אוציאנו. אבל כועס אני עליו ואיני רוצה להוציאו לעולמים!"

יהי רצון שנזכה שידנו תהיה תמיד על העליונה במאבק הזה, ונגרום אך ורק נחת רוח לאבינו שבשמים!