לשמוח בלי להסתכל על המחוגים

האם השמחה שלנו נובעת מ"צו
השעה", מחסרון שהתמלא לעת עתה?
או שהיא שמחה תמידית שלא תלויה
במחוגי השעון?

בגן החכמה – פרק 55

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

ונסעו אלו השלוחים – החכם והתם – ובאו למושל המחוז ונתנו לו האיגרת ושאל המושל על אלו השני בנים, ואמרו לו, שהחכם הוא חכם מופלג ועשיר גדול והתם הוא תם ביותר, ויש לו כל המלבושים של הפעלץ כנ"ל, ונתייעץ המושל, שבודאי אין ראוי להביאו לפני המלך בלבוש הפעלץ, ועשה לו מלבושים כראוי, והניח בתוך העגלות-צב של התם, ונתן להם איגרות כנ"ל ונסעו השלוחים ובאו לשם ונתנו האיגרות להם: החכם- להחכם, והתם-להתם.

והתם, תיכף שהגיע לו האיגרת, אמר להתם השליח שהביאו: הלא איני יודע מה כתוב בו, קרא אותו לפניי! השיבו לו: אני אספר לך בעל פה מה כתוב בו – שהמלך רוצה שתבוא אליו. שאל תיכף: רק בלי ליצנות!…

התם כל הזמן בודק: רק בלי ליצנות! הוא מודע היטב לעובדה שהעולם הזה מלא בליצנות ורוב בני האדם נגועים בה. כי מי שלא דבוק היטב ביראת שמים מלא בליצנות. הסבל הנפשי הרב הנובע מהחושך הרוחני שבני אדם מצויים נובע מחוסר אמונה ויראת שמים, לכן אנשים מחפשים לשמח עצמם עם מידה מגונה זו, שהיא תוצאה של גאווה וכפירה, משום שלא מוצאים את תפקידם וייעודם בחיים, כי רק כך אדם מגיע לשמחה פנימית, לכן הם מנסים לשמח עצמם בדברים חיצוניים, והכי קל להם לצחוק על אחרים.

אבל התם רחוק מאוד בתכלית הריחוק ממידה זו, משום שמצא את תכליתו ושליחותו בעולם הזה – נקודת השמחה הפנימית שאינה תלויה בשום גורם חיצוני. ואדרבה, אין דבר מר יותר בשבילו מאשר ליצנות. זה פשוט כואב לו: כיצד יתכן לזלזל באנשים? למה לא לכבדם? מדוע לא לשמח את כולם? לאהוב את כולם? למה לא לרצות בהצלחת הזולת? והחכם לעומתו, לו אין שום קשר לשמחה שכזאת. כל חיותו נובעת ממציאת אדם עליו אפשר לצחוק, במי שאפשר לזלזל, על מי להתגאות – לפסול את הכל מכיוון שהשמחה היחידה שיש לו היא "אני הכי טוב"…

השיב לו: בודאי אמת, בלי ליצנות. ונתמלא שמחה תיכף ורץ ואמר לאשתו: אשתי, המלך שלח בשבילי! ושאלה אותו: על מה ולמה? ולא היה לו פנאי להשיבה כלל, ותיכף נזדרז והלך ונסע עם השליח תיכף…

התם מקבל את קריאת המלך ומיד מזדרז להיענות לה ברצון ובאהבה, עד כדי כך שאין לו פנאי אפילו לענות לאשתו ולהסביר לה במה מדובר.

כאן אנו למדים יסוד חשוב מאוד בעבודת השם. למרות שצריך לכבד את האישה ולהתייעץ עמה ולבקש את רשותה, אבל יש פעמים בהן אדם מקבל "קריאות". כלומר, אלו הם זמנים של התעוררות ורצון שאסור להתעכב ולו לרגע, אלא לרוץ מיד ולעשות את רצון השם. שהרי, אין לפגוע בכבוד המלך. זהו כבודו – כשתיכף קורא לאדם, יתעורר האדם ברצון ובזריזות וירוץ לעשות רצונו.

בעניין זה ידוע מעשה שהיה עם האר"י ז"ל. בערב שבת אחת שאל את תלמידיו אם כולם מסכימים ללכת עמו בקפיצת הדרך מצפת לירושלים, ולקבל שם את השבת. חלק מתלמידיו הסכימו ללא היסוס, אבל חלקם רצו ללכת קודם הביתה ולשאול את נשותיהם ולקבל את רשותן. כשראה זאת האר"י ז"ל, קרא בצער: חבל, חבל! עכשיו הייתה עת רצון לגאולה. אילו הייתם מסכימים כולכם ללא היסוס לבוא עמי, היינו זוכים לקבל את השבת עם המלך המשיח והייתה באה הגאולה!

האר"י ז"ל הקדוש בודאי ידע שיש לתלמידיו נשים ושהם צריכים להודיע להן לפני שעושים דבר כלשהו, אך למרות זאת הוא אמר לתלמידיו שיבוא אתו מיד לעיר הקודש, כי הייתה זו עת רצון שאין לעכב אותה כהוא זה. ומכיוון שתלמידיו ידעו את גדולתו של רבם ושהוא בעל רוח הקודש ובעל השגה נשגבה, היו צריכים להתבטל מיד לרבם ללא כל שהות, אך בגלל הפגם של אותם תלמידים, שלא נהגו בתמימות למרות שידעו את גדולת רבם, נדחתה עם הגאולה.

אדם שינהג כך ויזדרז למלא אחר כל קריאה של המלך אליו, ממילא אשתו תראה את הטובה שתצא מהתעוררותו ולא תקפיד כלל. היא כל כך תשמח ובכלל לא תתלונן או תכעס חלילה. כי כשהמלך קורא – יש להיענות. לעשות. המלך יודע היטב שיש לך אישה, ואם הוא קורא לך – תבוא מיד. זה מה שנאמר בספרים רבים – שהזריזות והשמחה בעשיית המצוות הן הגילוי האמיתי לכך שאדם מכבד את המלך ומבין איזו זכות נפלאה יש לו, כאשר עובד את המלך.

ונכנס וישב בתוך העגלות-צב ומצא שם הבגדים הנ"ל ושמח יותר ויותר…

כעת אנו רואים שמזלו של התם מתחיל להתרומם, ומיד מחליפים לו את בגדיו לבגדים יפים יותר. שמחתו של התם בבגדיו החדשים מעידה על שמחה עמוקה יותר – הוא שמח מאוד בבגד הפשוט שהיה לו לפני כן ושמחה זו נבעה ממידת השמח בחלקו. הוא ידע והבין שהבגד הפשוט שלו הוא בגד מגושם, והוא גם ידע שיש בגדים יפים יותר, אבל שמח במה שהשם נתן לו. כעת, כשקיבל בגדים חדשים, הוא שמח בהם כי הוא יודע שגם אותם השם נתן לו.

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו במעשה יג, סיפורי מעשיות: שכל השמחות של בני העולם – כולן הן רק מחמת החיסרון, ששמחים על חסרון כלשהו, שנתמלא להם לפי שעה, ועל כן לעולם אינם מגיעים לנקודת השמחה הפנימית, שהיא השמחה התמידית, שתמיד שמח בחלקו במה שהשם נותן לו.

כל שמחה, שאדם שמח בחסרון שהתמלא לו, באה בגלל עצבות וחוסר אמונה. אדם שלא שמח בחלקו, ורק כאשר לפי ראות עיניו נשלם החיסרון, אז הוא שמח לפי שעה. כי אם הייתה לו אמונה שלמה היה שמח בחלקו ולא היה מרגיש שחסר לו דבר, כמו התם הקדוש ששמח בבגד הפשוט בשלמות וכאשר קיבל בגד מכובד יותר, המשיך לשמוח יותר ויותר.

רק שמחה של השמח בחלקו היא תמידית ומתעצמת. אך מי ששמחתו נובעת בגלל שחסרון כלשהו התמלא לו, אז גם אותה הרגשה של שמחה שיש לו אינה יכולה להימשך זמן רב. הוא לא שמח בכל מה שהשם נותן לו – מעט או הרבה – לכן מיד לאחר שנשלם החיסרון הוא מרגיש שוב חסר, כי תמיד חסר לו משהו.

וכאן, במעשה זה, אנו רואים ששמחתו של התם היא שמחה תמידית, ששמח בשורשה, והיא האמונה השלמה, שיש לו את כל מה שהוא צריך.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)