לרכב אל הזריחה

את רואה את הבחורה הזו? מחר היא כבר לא תהיה פה", אמר הרופא לאחות והצביע על נועה, אופנוענית מדופלמת והייטקיסטית צעירה, שעברה תאונת אופנוע קטלנית ושכבה בטיפול נמרץ במצב אנוש. לקח לה כמעט שנתיים, שתי תאונות ולא מעט ניסים גלויים, כדי להבין שמישהו מדבר איתה משמים.

"היה זה יום שבת חמים של חורף. את הטיול תכננתי בקפידה בשבוע שלפני. 'פורום האופנועים' לים המלח. העמסנו על הרכב הבודד שהצטרף את הבשר והשתייה, המנגל והתוכניה. הקבוצה שלנו התאספה בשעה היעודה באחד המחלפים בת"א. פתאום שמתי לב שמגפי הרכיבה שלי נשכחו מאחור. למזלי, אחד החברים רק יצא מנתניה והותיר לי מספיק זמן לזנק ברכיבה מהירה הביתה לרמת השרון, ולהביאם".

נועה רגב (30, השם המקורי שמור במערכת), טכנאית מחשבים בחברה ידועה, משכורת מעולה, דירה מקסימה, כלב ושותפה. "כל מחסור גשמי שיכולתי לחשוב שאולי יש לי היה רחוק בצורה קיצונית מהמציאות בשטח", היא מתארת.

"עכשיו הייתי רכובה במגפי הרכיבה שלי חזרה לאזור המפגש. משם נסענו כולנו לירושלים לאסוף את שאר חברי הקבוצה בדרך לים המלח. בירושלים פגשתי ידיד מהקבוצה, חוזר בשאלה מבית דתי-לאומי. הבחור החליט יום אחד לנסות את הצד השני ואני "אימצתי" אותו כמו כלב נטוש ו"עזרתי" לו בדרכו החדשה. האופנוע שלו היה במוסך והוא ביקש שארכיב אותו לים המלח 'כיוון שלא רצה לנסוע באוטו המאסף. כמובן שהסכמתי, למרות חוסר הנוחות. כבר התרגלתי להרכיב אנשים. כך יצאנו מירושלים".

נועה נחשבה ל"אופנוען נאמן". היא עברה בהצלחה את כל שלושת הקורסים ברכיבה מתקדמת והייתה מאחת הבנות הראשונות שעברו את הקורס השלישי.

"עצרנו מול אחד החופים והתקשרנו לאמא שלי, שבדיוק החלה תהליך של חזרה בתשובה. לפני השבת דיברתי איתה והיא אמרה שהיא עושה שבת בים המלח באחד המלונות. לא הצלחתי לזכור באיזה מלון היא ולכן התקשרתי לשאול כדי שאוכל לבקר אותה. מכיוון שהייתה רק בתהליכים של חזרה בתשובה לפעמים היא ענתה לפלאפון ולפעמים לא – הפעם לא. כעסתי נורא והתחלתי להמטיר עליה קללות נמרצות. עד שאני פה לידה, היא לא עונה לי…".

חושך. תחושה חזקה של כאבים נוראים, חוסר וודאות, ובלבול גדול, פגשו את נועה שניות לאחר מכן. "איזה יום היום? איפה אני? רק כאב! אני פוקחת עיניים… הבזק של אור, עולם של כאב.. אני לא נושמת… במקום נפלטת צעקה אילמת, יבבה נוראית ממעמקי הבטן בלי אוויר. מדהים איך אנחנו שוכחים שאוויר הוא לא מובן מאליו – נאבקת לנשום וסוגרת עיניים" היא משחזרת, "פותחת את העיניים – מעליי רוכנות שתי דמויות, רעש עמום וכאב… סוגרת… פותחת. מעלים אותי לאמבולנס, שואלים אותי לשמי, משתהה עם התשובה… גיל?… לא בטוחה… מקובעת באלונקה… מישהו מחדיר לי עירוי, זה כואב. פתאום, צעדי הליכה מתקדמים אלי. לא יכולה לזוז – מרותקת למיטה, צווארון פילדלפיה וגופי קשור. לדבר איני יכולה ואת האוויר אני מקבלת דרך מכשיר. אני מתפתלת מכאבים, מנסה לצעוק אך כלום לא עוזר".

כל אחד נפרד ממני בדרכו

בינתיים, בים המלח מושארת הודעה במשיבון של אמה: "סמדר, מה שלומך? זה אייל, נועה עברה תאונת דרכים אבל אל תדאגי הכל בסדר. היא בטיפול נמרץ ב'סורוקה'". במוצאי השבת, כשאמא שלה תשמע את ההודעה במשיבון היא תבין ש"טיפול נמרץ" ו"הכל בסדר" לא ממש מסתדרים יחד. "היא מצאה את אבא שלי בביה"ח, מחייך חיוך קל ומאולץ, ולידו אחי. הרופא פותח: 'תראו, בתכם קיבלה חבלה לא פשוטה היא שברה את ארובת העין, בקעה את בית החזה, שברה את האגן, שתי חוליות שבורות, סדקים לאורך שאר החוליות, קרע בכליה וקרע גדול בכבד. כל זה לא היה מדאיג אילולי הכבד בקרע שכזה אמור להתחיל לדמם. באם הוא יתחיל לדמם הכל אבוד. אני לא יכול לספור אפילו על כף יד אחת מקרים של אנשים שיצאו מזה בחיים', הוסיף והלך".

"אמא שלי איבדה את היכולת לחשוב, היא הסתכלה על אבא שלי שפניו הלכו ואיבדו צבע. אבא שלי שתמיד שמח ומחייך פתאום הרצין.

משפחתה של נועה אובדת עצות, מרימה טלפון לכל מי שיכול לעזור. במקביל, מתחיל סבב ביקורי משפחה. "אחד אחד הם נכנסים, כל אחד נעצר בתורו, כולם נכנסים בשקט ולכולם אותו מבט של חרדה ורחמים בעיניים. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את זה. אני לא ממש מודעת למה שקורה ואחד אחד כולם עוברים וכל אחד נפרד בדרכו. בשקט. רק במבט".

"אמא שלי נזכרה ברב גדול שמעביר שיעורים לחוזרים בתשובה בתל אביב, הרב מרדכי שיינברגר שליט"א, היא משיגה את המספר ומצלצלת אליו. הוא שומע את כל מה שקרה והוא מיד ענה לה. "תשנו לה את השם לחיה. כן, חיה נועה" ומנתק. היא מיד קוראת לאבא שלי שמה לו כיפה על הראש ומארגנת מניין מתפללים. הם עומדים בבית הכנסת של בית החולים 'סורוקה' ומוציאים ספר חדש. שמי החדש מוכרז בתקווה וברעד מבין שפתיו של אבי – חיה נועה!".

הרופאים מגדירים זאת כנס רפואי. פתאום הכל החל להתאחות. בלי ניתוח, בלי כלום. האיברים חזרו מעצמם לתפקוד. למחרת הועברה חיה נועה לכירורגית, שבוע אחרי כן יצאה ברגל מבית החולים. מאוחר יותר חברים יספרו לה שביום הראשון שהגיעה לטיפול נמרץ היה סבב של רופא ואחות. הרופא נעצר ליד מיטתה ואמר לאחות: "זאת, מחר לא תהיה פה". "למחרת, בהשגחה פרטית, כשהחברים שלי באו לשאול לאן העבירו אותי שוב התקיים הסבב והרופא נעצר ליד המיטה שלי ואמר לה "רואה?! אמרתי לך שהיא כבר לא תהיה פה!". עכשיו היא זו שפנתה אליו ואמרה לו "נכון! היא כבר בכירורגית א'". חבריי מספרים שהוא החוויר ומיד עלה למחלקה שלי לראות בעצמו את הנס". שבוע אחרי שהעבירו אותה לכירורגית, השתחררה הביתה. חודש מנוחה אצל אמא וחזרה לדירה ברמת השרון. עוד חודש בבית וחזרתי לעבודה, חודש אחרי כן כבר חזרתי לרכב על האופנוע".

לא כמו ב'מטריקס'

יש אנשים שצריכים לעבור תיקונים קשים כדי לחזור בתשובה, אומרת נועה היום, והיא יודעת על מה היא מדברת. תשעה חודשים לאחר התאונה הקטלנית, היא חוותה אחת נוספת, גם כן על האופנוע ושלא באשמתה. היה זה יום לאחר יום כיפור. תמיד במשפחתה היו צמים ביום כיפור, אבל גם רואים טלוויזיה. באותו ערב יום הכיפורים רבה נועה עם אמה ולאורך כל היום היא הסתגרה בחדרה עם אחיה והם העבירו את הצום בצפייה בסרטים. "כל אותו היום אמרתי לאמא שלי שאני לא סולחת לה".

למחרת מצאה את עצמה נועה שוב, בטיפול נמרץ. "שכבתי בבית החולים, הסתכלתי לשמים ואמרתי: 'תשמע, אני לא מאמינה שאתה שם אבל בכל זאת, אני אבקש סליחה מאמא שלי'" מגחכת היום נועה על נועזותה אז. היא ביקשה סליחה אך חייה כמעט ושבו שוב למסלולם.

ביום מן הימים החלה להבחין בריקנות המתמשכת האופפת את חייה. "הרגשתי שנורא נורא חסר, אתה פותח מקרר, סוגר, מדליק טלוויזיה, מכבה. מתקשר לחברים, אחר כך מנתקים. ריקנות". נועה ואחיה יצאו לחיפוש יחד. "בסוף אח שלי מצא איזשהו ספר 'שיחות עם אלוקים' של גוי נוצרי שיש לו ג'וק שהוא יכול לנהל דו שיח עם ה' יתברך. בהתחלה התלהבנו אבל אחר כך גילינו סתירות רבות. התחלנו להרגיש שמשהו לא בסדר. היו לנו המון שיחות פילוסופיות סביב הנושא הזה. הגענו לשתי מסקנות – שיש רק אמת אחת ואנו חייבים למצוא אותה, וגם שאי אפשר להטיל ספק בכל דבר כמו ב'מטריקס'. חייבים לחיות את החיים. מתוך הספר של הגוי הזה הגענו לזה", היא צוחקת.

במהלך סמינר של 'ערכים' הרגישו שמצאו את שחיפשו. "בלילה של הסמינר אני ואחי דיברנו איזה עשר שעות שיחה. אחרי השיחה הזו הגענו למסקנה בלתי מתפשרת שיש רק ה' בעולם. ככה חזרנו בתשובה, הלכנו לישון חילוניים וקמנו שומרי תורה ומצוות".

היה זה ליל ראש חודש אלול. "התקשרתי השבוע לאחי ואיחלתי לו מזל טוב לכבוד יום ההולדת שלנו, נולדנו מחדש בראש חודש אלול" מספרת לי השבוע נועה, נשואה אם לשתי בנות במשפחה דתית למהדרין, מאושרת מתמיד. "החיפוש מבחינתי הסתיים ופינה את מקומו לעבודה על המידות שלי. להיות טובה יותר, להתחזק בעבודה הרוחנית, לקיים מצוות ולדעת שריבונו של עולם איתי בכל אשר אפנה. סוף סוף הגיע השקט הפנימי המיוחל כל כך".