הכל מתנה

השבת הייתה מדהימה, הכל היה
כמו שרק אפשר לרצות. בצאתה
תכננתי לפגוש את בני משפחתי,
אבל לאלוקים היו תוכניות אחרות…

אני מלאת הכרת הטוב עצומה לרב שלום ארוש ולרב אליעזר רפאל ברוידא. הרב ברוידא עזר לי לאורך כל הדרך, כך שעברתי בשלום את מה שחוויתי, אחרת זה היה הופך לניסיון קשה ובלתי נסבל.

הייתי רוצה לשתף אתכם בשני סיפורים. אחד טריוויאלי, והשני לא. ותאמינו לי, הסיפור הטריוויאלי היה התמודדות קשה יותר מזו של הסיפור הפחות טריויאלי.

הטריוויאלי

הגעתי לארצות הברית לגילוי המצבה ולציון החודש של פטירת אמי ע"ה. אמי קבורה בצד המערבי של ארצות הברית, והמשפחה שלי גרה בצד המזרחי. אני גרה בישראל. כולנו נסענו לעיר בה אמי קבורה.

המשפחה שלי אינה דתייה, אבל אני כן. את השבת עשיתי אצל חברים ותכננתי לפגוש את בני משפחתי בצאת השבת.

אבל לאלוקים היו תוכניות אחרות…

לחברים שלי (באופן לא צפוי) לא היה מקום לארח אותי בביתם, לכן הם סידרו לי מקום לינה אצל השכנים שלהם, 15 דקות הליכה מביתם. המארחים שלי אמרו לי שגם הם מתוכננים להיות באותו מלון בו יתאכסנו בני משפחתי. "כמה נפלא השם", אמרתי. נראה כאילו הכל מסודר משמים. אבל בצאת השבת כשחזרתי הביתה מבית הכנסת, אחרי ההבדלה, המארחים שלי לא היו במקום!

הסתבר, שמרוב מהירות להגיע בזמן לאירוע שהוזמנו אליו, הם שכחו שאני צריכה להצטרף אליהם. לא נכנסתי לפאניקה. ארזתי את החפצים שלי, הדלקתי את הסלולארי, וחיפשתי את רשימת הטלפונים שהכנתי כדי להתקשר לאחי. אבל הנייר עם כל מספרי הטלפון אבד! כנראה שאיבדתי אותו בין שדה התעופה לביתם של המארחים.

טוב. אז זה היה המצב. אין רשימת טלפונים! אין מספרי טלפונים! מה עושים? קודם כל התקשרתי לרכב השירות שאסף אותי משדה התעופה. האם הנהג מצא את הרשימה? לא. טוב. לא אכנס לפאניקה. אני מסרבת להיכנס לפאניקה. "השם, אתה הכנסת אותי למצב הזה ואתה תוציא אותי ממנו. מה עושים? בבקשה השם, תעזור לי". הלכתי לכיוון השולחן במטבח והתחלתי לחפש. לא יודעת מה, אבל אז גיליתי מדריך טלפונים של בני הקהילה! טוב, אז אתקשר לחברים שלי! אופס. המדריך היה ישן. גם החברים שלי וגם המארחים דיירים חדשים, יחסית, באזור מגורים זה, כך הסתבר לי. לא יכולתי אפילו להתקשר לרכב השירות כדי שיבוא לאסוף אותי כי לא ידעתי היכן אני נמצאת! אז התקשרתי לרב בית הכנסת. אין תשובה. מה עכשיו? "השם בבקשה בבקשה בבקשה. אני כל כך רוצה להיות עם המשפחה שלי בזמן הזה, ונהיה רק מאוחר יותר ויותר". אז נזכרתי באחד המתפללים שהיה נלהב לעזור לכל מי שנקרא בדרכו. התקשרתי אליו והסברתי לו את המצב שלי.

יש! גם הוא מוזמן לאותו אירוע שהמארחים שלי הוזמנו אליו, אבל הוא לא מיהר להגיע לשם. לקחתי את הדברים שלי ויצאתי החוצה וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. איפה הוא? עוד תפילה, עוד מאבקים חסרי תועלת בפאניקה. התעליתי על עצמי (ועל מערכת העצבים שלי) והתקשרתי אליו שוב. התנצלות מעומק הלב והוא כבר יוצא לדרך. הגעתי למלון אחרי שכל בני משפחתי כבר הלכו לישון. אני מקווה שהם סולחים לי. באמת שעשיתי כל מה שיכולתי כדי להגיע, אבל זה לא הלך. תודה רבה להשם על כך שלא איבדתי את השליטה שלי, ונלחמתי, עד כדי הכנעה, בפאניקה, ובסופו של דבר הצלחתי להגיע למלון. אם לא הייתי באמצע קריאת הספר "הנתיב אל השלווה" של הרב ברוידא, מן הסתם הייתי בהיסטריה מטורפת.

הפחות טריוויאלי

הסיפור הזה התרחש לקראת סיום הנסיעה שלי לארצות הברית, מהסיפור הטריויאלי, והוא קשור לבן שלי, חיים צבי נ"י, שהיה בן 8 שנים.

סוף סוף אני בדרך הביתה אחרי שפספסתי טיסה אחת (כן גם זה קרה). אבל סוכן נסיעות אדיב (כשידו של השם באמת מטפלת בהכל) מצא לי דרך אחרת להגיע הביתה. להיות בטיסה של אל-על לפריז זה כמו להרגיש טוב כשאתה חוזר הביתה. ישבתי ליד שני צעירים ישראלים, לא דתיים. לא דיברנו הרבה. לקראת סוף הטיסה, קיבלתי מסר קטן מהשם דרך שני הצעירים הללו. אחת ההודעות שהועברה ברמקול לנוסעים הסתיימה ב"חג שמח". היה זה שבועיים לפני פסח. שני הצעירים התחילו לשוחח אם והיכן הם יעשו את ליל-הסדר. פתאום, אחד מהם אמר: "לא אכפת לי באיזה שם תקרא לו. אלוקים, הבורא, כוח עליון. תקרא לו איך שאתה רוצה, אבל ישנו כוח בעולם שמנהל את העניינים".

אם רק הייתי יודעת שהמסר הזה הוא בעצם תזכורת אישית…

התקשרתי לבעלי כשהגעתי לביקורת דרכונים בשדה התעופה. סיפרתי לו על הנסיעה, בטח ערבבתי את הכל. הייתי מותשת. בדיוק לפני שסיימנו את השיחה וכשהתכוונתי לנתק את הטלפון הוא אמר לי: "רק רגע. אני צריך לומר לך משהו. חיים צבי נפגע בתאונת דרכים". כנראה שהוא החליף את הדברים עם "יש לי חדשות רעות".

המחשבות החלו לטוס לי במוח, כולל "למה אני לא מופתעת? חיכיתי שזה יקרה". אבל אמרתי "זה מאת השם. זה חייב להיות לטובה. כל מה שהשם עושה – לטובה הוא עושה!"

חברתי הייתה זו שקיבלה אותי בשדה התעופה. היא סיפרה לי, שאם הייתי מספיקה להגיע לטיסה המקורית הייתי עדיין באוויר. הגעתי בשעה שמונה, אבל הטיסה הזאת עדיין לא המריאה כלל בגלל שהיה עיכוב! התמלאתי ביראת כבוד לנוכח השליטה והניהול המושלם של השם בכל.

בבית החולים, הודיתי להשם כשמצאתי לא רק את בעלי ואת בתי הבכורה, אלא גם חברה קרובה "שבמקרה" היא חלק מצוות האחיות במחלקה בה חיים צבי מאושפז. לחיים צבי נשברה הרגל. הלסת שלו נשברה לשתיים. האף שלו נשבר והיה לו סדק בגולגולת מעל העין הימנית, היו לו שריטות ומספר תפרים מתחת לסנטר. עינו הימנית הייתה נפוחה וסגורה והפנים שלו התעוותו ממש.

בסופו של דבר, נקבע לו ניתוח כדי לסדר את הלסת וקיבעו לו את הרגל. הוא החלים יחסית די מהר. היו הרבה ניסים וחסדים שסבבו סביב תאונת הדרכים והשהות בבית החולים, אבל לא תאונת הדרכים עושה מהסיפור הזה סיפור מדהים. מה שהיה מפליא בכל הסיפור הזה הוא מה שגילינו בגלל התאונה.

מכיוון שחיים צבי הוטח על הראש והפנים, היו צריכים לעשות לו צילומים מקיפים ולראות אם הוא לא סובל מזעזוע מוח. תודה לא-ל, לא היו היה לו. במקום זה, הם ראו גידול במוח.

לא היה לנו שום מושג שיש לו דבר כזה בכלל.

לומר שהיינו המומים? טוב, זה קורה גם בלי לומר. פתאום הבנו מדוע חיים צבי עבר את התאונה הזאת. הייתה זו מתנה מהשם כדי שנגלה את הגידול. אבל עדיין, היינו בהלם.

הסיפור מלא ב"צירופי מקרים" קטנים. לנו, הייתה זו ידו הברורה של השם המדריכה אותנו, עוזרת לנו, ומוודאת שכל הניסיון הזה לא צנח עלינו קשה יותר ממה שזה היה צריך להיות, ולעבור אותו כך בגלל שזה רצון השם. הופנינו מיד לנוירוכירורג, אחד המומחים בעולם בתחום זה לילדים, שאמר לנו: "אני אוהבת את הכינוי 'שליח'", כאשר הסברנו לו שאנו מאמינים שהטיפול בחיים צבי, והחלמתו, בידיו של השם והוא, כמובן, שליח טוב. לפני התאונה, ראינו את השם בניסיונות הקטנים שחווינו ובאותה מידה גם בניסיונות הגדולים. הסיפור שלנו הוא סיפור תפילה אדיר, אהבה וחסד עצומים מבני המשפחה שלנו, חברים ובני הקהילה, אבל בעיקר מומחיותו ושליטתו של השם בעולם של מטה עד לפרטים הקטנים.

אז השאלה ששאלתי את עצמי בזמן שהיינו בבית החולים אחרי שהנוירוכירורג הלך, "מה אנחנו עושים כאן?" למדתי ב"נתיב אל השלווה" ו"בגן האמונה", שכאשר אדם מתמודד עם אתגר הוא לא צריך לשאול "לָמה?" אלא "לְמה?", אז שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. החלטתי שאני שם כדי שאספר את הסיפור שלנו. וסיפרנו אותו לכולם.

בבית החולים, שני אנשים הושפעו מאוד מהסיפור שלנו. תחילה, שוחחנו באריכות עם הפסיכולוג של המחלקה בה היינו. דיברתי איתו על עניין ה"לָמה?" מול ה"לְמה?" והוא אמר, שזה מאוד יעזור אם נחזק את שאר ההורים שילדיהם היו מאושפזים במחלקה. שנית, סיפרתי באריכות את הסיפור שלנו לחיילת בשירות-לאומי שהייתה במחלקה. היא עבדה בעיקר במחלקה האונקולוגית לילדים והתמודדה לא פעם עם קושי לענות להורים, וגם לעצמה, כששאלו אותה: "איך את יכולה לראות את כל הסבל הזה ולהישאר דתייה?" המתנה שהשם נתן לחיים צבי בתאונת דרכים זו היא מסר ברור לאלה שרוצים לראות שיש מנהיג לעולם שמנהל את ההצגה. שום דבר אינו מקרי. לכל דבר יש מטרה. וזאת נחמה עצומה. יכול להיות שאיננו מבינים למה, אבל הידיעה שיש מטרה לכל מה שאנו חווים – זה חלק ממי שתכנן את התכנית והוא זה שנותן לנו את הכוח לקבל את מה שקורה ולהמשיך הלאה.

החלמתו של חיים צבי הייתה כפי שציפו כולם. היינו צריכים להתאים את הקצב שלנו לצרכים והיכולות שלו. אבל ההשגחה הברורה שהייתה מעורבת בכל התפוגגה ברקע – לאלה ש'רגישים' אליה, אבל צפה בקלות במשימות היומיומיות שהחיים מציבים בפנינו. הוא החל את שנת הלימודים בדיוק ביום הראשון יחד עם כל חבריו לכיתה. בית הספר תמיד היווה אתגר לחיים צבי, והניסיון שעבר לא שינה מאומה מאתגר זה. הוא רוצה להיות 'ילד רגיל' וזה מה שהוא עושה.

אבל אנחנו השתנינו. התקרבנו אל השם ואנחנו מנסים להשתמש במה שחווינו כדי לחזק את הקרבה בה זכינו, ולחשוף אנשים נוספים להתערבותו העצומה והמדהימה של השם בחיינו. לא תמיד זה קל. אנחנו בני אדם: חלשים, עמוסים באי-הבנות ומונהגים לא פעם על ידי האגו שלנו. תפילתנו היא שאבינו הרחמן שבשמים ימשיך להגיע אלינו גם כשאנו מגששים, ולא פעם בחושך, בדרכנו אליו.