מנהיגות בתוקף

הכל הולך אחרי הראש. כאשר
המנהיג הוא אדם ישר, כולם מקבלים
ממנו ומתנהלים על פי חוקים ישרים.
והתוצאה הישירה של כל זה? אהבה
גדולה!

בגן החכמה – פרק 58

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

וכך נהג הכל באמת והיו אוהבים אותו המדינה מאוד…

נוהגים לומר: הכל הולך אחרי הראש. כאשר המנהיג הוא ישר, כל העם מקבלים ממנו את היושר הזה, שהרי כולם שואפים ליושר ולאמת, וכל המוסדות כולם מתנהלים על פי חוקים ישרים, וממילא כולם נהנים מיושרו של המנהיג שלהם. לכן, התוצאה היא שכולם אוהבים אותו, כי "כמים הפנים לפנים" – המנהיג אוהב אותם לכן הם אוהבים אותו.

גם כאשר באים לדין לפניו והאחד יוצא חייב, הוא מקבל באהבה את הדין משום שמרגיש ביושר ובאמת של המשפט. זאת, משום שהשנאה והכעס שיש לי לאדם החייב נובעים מתחושתו שעיוותו את הדין נגדו. אם כפשוטו, כשבאמת דנו אותו שלא ביושר והוא יודע היטב שהצדק עמו, אז הוא מתמרמר וסוחב את ההרגשה הזו לאורך ימים ושונא את הממשל. או, כאשר באמת שפטו אותו ביושר אבל הדיין פסק את דינו ביובש, בלי להסביר לו במה טעה ובלי להראות לו את היושר שבדין. לכן, למרות שדנו אותו באמת וביושר הוא מרגיש שעיוותו את הדין נגדו. וכאמור, אדם שמרגיש כך לא במהרה ישכח ויסלח.

ועוד, יש דיין שדן את הדין באמת, על פי החוק, אולם כולם יודעים שהוא בעצמו רשע ועושה עוולות, אז למרות שבעצם הדין הוא פסק אמת, עדיין, החייב לא מקבל זאת והוא מרגיש ממורמר, מכיוון שיודע שהדיין אינו מקיים בעצמו את החוק. על זה אמרו חז"ל: "קשוט עצמך תחילה".

אבל התם, שפט רק ביושר ובתמימות והייתה לא אהבה וסבלנות וכבוד לכל אדם. הוא הסביר לכל מי שיצא חייב בדין את היושר שבדבר. ולא רק, אלא הסביר לו את כל הצדדים של הדין והראה לו את החינוך שבעניין. כמובן שדבר זה עודד אותו עד שהתפייס, כך שלא יהיה פגוע מהדין, ובפרט כאשר אדם נוהג שלא ביושר הוא הרי יודע בתוך תוכו את האמת, וכשמרגיש את נקודת האמת של הדיין הוא מקבל את הדין. גם התם בעצמו היה נקי באמת מכל עוולה וכולם הרגישו היטב את נקיותו, לכן קיבלו את פסיקותיו ואהבו אותו.

והיה לו יועצים אוהבים באמת, ומחמת האהבה יעץ לו אחד: באשר שבודאי בהכרח תהיה קרוא אל המלך שתבוא לפניו, כי הלא כבר שלח אחריך וגם הדרך – שהמושל מוכרח לבוא לפני המלך, ועל כן אף על פי שאתה כשר מאוד, אף על פי כן דרך המלך בדבריו לנטות בדבריו לצד אחר, ולדבר חכמות ולשונות אחרים, על כן נאה ודרך ארץ שתוכל להשיבו, על כן טוב שאלמדך חכמות ולשונות. ונתקבל הדבר בעיני התם ואמר: מה אכפת לי אם אלמד חכמות ולשונות?! ותיכף עלה על דעתו, שחברו החכם אמר לו שאי אפשר בשום אופן שהוא יבוא על שלו, והנה עתה כבר בא על חכמתו…

התם תמיד האמין שהשם הוא המחליט מה יהיה, וממילא הוא יכול לתת לו את כל מה שהוא רוצה כהרף עין. בעת הויכוח עם החכם הוא האמין שיהיה מצב שבין רגע יבוא על חכמתו של החכם, ולכן באמת השם הנהיג אותו כפי האמונה שלו ונתן לו חכמה. מדוע? כי בדרך שאדם רוצה ללכת – מוליכין אותו. כלומר, בדרך שאדם מאמין מוליכם אותו, מתנהגים איתו כפי האמונה שלו. אם הוא מאמין שהוא יכול לזכות בישועה או בהתנשאות כלשהי בלי שם הכרח טבעי, אז הוא יזכה בזה. ואם הוא לא מאמין ותולה בטבע ובדרך העולם, אז ינהיגו אותו על פי חוסר אמונתו. ואם על פי טבע ודרך העולם זה בלתי אפשרי שיחכים, הוא לא יחכים.

מכיוון שהתם האמין שההצלחה היא מהשם והיה תמיד שמח בחלקו, והאמין שהמדרגה הנוכחית שלו היא ההצלחה שהשם רוצה שתהיה לו, לכן הוא לא רדף את עצמו ולא נפל בדעתו כלל. הוא הרגיש שלא חסר לו דבר וגם האמין שכאשר השם ירצה שתהיה לו הצלחה בנושא כלשהו – תהיה לו! לכן בדרך שרצה והאמין השם הנהיג אותו.

לעומת זאת, החכם חשב שרק אם יינטל ממנו השכל הוא יהיה כמו התם, לכן הוא באמת קיבל מה שרצה, על פי הכלל שבדרך שאדם מאמין מוליכין אותו, וניטל שכלו, כפי שנראה בסוף המעשה שהחכם ממש השתגע ואיבד את כל רכושו ולבש בלויי סחבות. חשיבתו הייתה נגד כל העולם עד שכל מי שנפגש איתו הכה אותו. כמובן שאין זה אומר שהוא נעשה תם, כי אדרבה, התמימות היא שכל נפלא וגבוה מאוד, מעל לכל השכלים, אלא ניטל שכלו כפשוטו, כפי מחשבתו, שלתם אין שכל.

ואף על פי כן שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש עם החכמות כלל, רק נהג הכל בתמימות כבראשונה…

התם, כפי שהזכרנו, זכה לתמימות ויושר פנימיים עמוקים, לכן שום דבר לא הפיל או הזיז אותו מזה, וממילא יכול היה ללמוד חכמות ולהישאר בתמימותו הראשונה.

ואחר כך שלח המלך, שיבוא זה התם המושל אליו, ונסע אליו ודיבר המלך עם התם בתחילה מהנהגת המדינה – והוטב בעיני המלך מאוד מאוד, כי ראה שהוא מתנהג ביושר ואמת גדול, בלי שום עוולה ומרמה. אחר כך התחיל המלך לדבר חכמות ולשונות – והשיבו התם כראוי, והוטב בעיני המלך זאת ביותר ויותר, ואמר: אני רואה שהוא חכם כזה, ואף על פי כן מתנהג בתמימות כזה! וייטב בעיני המלך מאוד מאוד…

המלך נהנה מאוד לראות שישנו תם המתנהג בתמימות ויושר, למרות שהוא יודע חכמות ולשונות (שפות) החכמה שלו לא מעוררת בו גאווה. כי החכמה, יותר מכל דבר אחר, היא המסיטה את האדם מן היושר מכיוון שהיא הדבר העיקרי המביא לידי גאווה. החכמה היא הדבר הכי חשוב בעולם, וכאשר אדם עולה בה על אחרים זה הכי בולט. וגם, החכמה נמצאת בתוך האדם, בפנימיותו ממש, וקשה לו שלא לייחס אותה לעצמו ולהתגאות בה, וברגע שמתגאה מיד הוא מאבד את כל היושר, האמת והחכמה האמיתית, כי "כל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו" ונכנסת בו ערמומיות, בבחינת: "אני חכמה שכנתי עורמה". לכן, זה היה פלא גדול בעיני המלך – התם הזה חכם גדול ועדיין מתנהג בתמימות.

ומינה המלך אותו, שיהיה השר שבראש כל השרים וציווה לו מקום מיוחד, ששם יהיה ישיבתו, וציווה שיבנה לו חומות נאות ומפוארות כראוי, ונתן לו כתב על התמנות הזאת, שיהיה שר כנ"ל וכן היה, שבנו לו בניינים כנ"ל, באותו המקום שציווה המלך, והלך וקיבל הגדולה בתוקף…

התם מקבל תוקף לכל המינויים, דבר המראה שמידת הענווה שלו אמיתית. לעומת זאת, ענווה פסולה מביאה את האדם לחלישות הדעת – הוא לא מאמין בעצמו וממילא אינו יכול למלוך. אולם, כאשר אדם זוכה לענווה אמיתית בודאי גם מאמין בעצמו, מכיוון שהוא מאמין שהכל מאת השם ויודע שגם המלכות שניתנה לו מאת השם, אז ממילא הוא מולך בתוקף, כמו שאכן צריכים למלוך. ומכיוון שהוא יכול לדעת גם את המעלות שלו מבלי להתגאות בהן, הוא יודע לנהוג במלכות בתוקף בלי שום חולשה.

זה ההבדל בין ענווה אמיתית וענווה פסולה – אם אדם מגיע על ידי ה"ענווה" שלו לחלישות הדעת, למוחין דקטנות, משום שנכנסות בו מחשבות שהוא לא שווה כלום והוא לא יוצלח וכו’, בידוע שאין זו ענווה כלל, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה כב): "בעניין ההכנעה טועים העולם הרבה, כי הלא כמה אנו מייגעין עצמנו בעבודות ובתפילה כדי לצאת ממוחין דקטנות למוחין דגדלות, ואם כן אי אפשר שיהיה ההכנעה בפשיטות כי אם כן הוא נכנס לקטנות, ועל כן בהכרח שיש בזה דעת…"

עתה אנו מבינים היטב דבר שלכאורה לא היה מובן: כיצד התם, שעד היום היה כל כך כנוע ונוח, אך מיד כשקיבל את הגדולה נהג בה בתוקף בלי שום בלבול. דבר זה מראה שזוהי הענווה האמיתית ואין זו חלישות הדעת ועצלות, כמובא במאמר רבינו הנ"ל, אלא הענווה היא הידיעה שהכל שייך להשם יתברך וממילא גם הגדולה שייכת לו, ואם הוא בחר באדם מסוים ונתן לו גדולה – עליו לנהוג בגדולה זו ולעשות את רצון השם. וכל עוד לא שוכח למי שייכת הגדולה הוא יכול לנהוג בה בתוקף ועוז, דבר שלא יפגע בענווה שלו. בפרט בעניין של מלכות וממשלה, שאז היא חייבת להיות עם תוקף, כי ללא יראה מפני המלכות לא יהיה למלכות שום תוקף והשפעה. על זה נאמר: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג). כלומר, חייבת להיות יראה מהמלכות אחרת כל אחד יעשה מה שליבו חפץ ותהיה אנדרלמוסיה בעולם.

לכן, כל אדם שיש לו מלכות ואינו מנהיג אותה בתוקף הוא חוטא בזה שמשאיר את הנתונים תחתיו בלא הנהגה ראויה לשמה, כי אז הם ילכו לאיבוד. מכאן, שתלמיד חכם חייב לנהוג כבוד בעצמו מול תלמידיו ולעמוד בתוקף על דעותיו, ועל זה נאמר: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – אינו תלמיד חכם" (יומא כג). למרות שמצד הענווה נראה כי צריך להתבטל בפני כל אדם, אולם במידה ויש לו הנהגה ותלמידים זה עלול להזיק לתלמידיו אם לא ינהיג אותם עם יראה, מכיוון שהם לא יפרשו את התנהגותו כענווה אלא יזלזלו בו ויחשבו שהוא כאחד מהם ויאבדו את כל הטובה שיכולים לקבל ממנו, משום שהיראה היא הכלי לקבל על ידו את החסד.

ובזה טעה שאול המלך, שלא קיבל את הממשלה בתוקף והיה מצפה לאישור של העם על פעולותיו, ואף התבטל להלך רוחם ולרצונם ובשל כך איבד את המלכות. שמואל הנביא הוכיחו על טעותו ככתוב: "ויאמר שמואל הלוא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך השם למלך על ישראל" (שמואל ט, טוב).

לכן הבין התם: אם השם בחר בי למנהיג, כולם צריכים להתבטל לדעתי ולא אני לדעתם. אילו הבורא היה רוצה שאני אתבטל אליהם הוא לא היה שם אותי כמנהיג, אלא כמונהג. ואם אתבטל אליהם ולא אעמוד על שלי בתוקף, זה כמובן לא רצון השם.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)