הגשר אל החופש והאושר

אני רוצה לטייל במכונית – אסור
לי. לשמוע מוסיקה – אסור. לנגן –
אסור. לצייר – אסור. אז מה נשאר?
איפה החופש ואיפה האושר?!

הרבה אנשים שואלים – מדוע עונג רוחני כל כך נשגב המושפע בשבת מוקף בהגבלות ואיסורים רבים? הרי לכאורה אדם המתנהג בחופשיות, ונותן לעצמו את מאווי-ליבו וסיפוקיו, מתמלא הנאה. ומדוע כדי להשיג את אותו אור רוחני של השבת עלינו לבטל את עצמנו, הלא במקום עונג יש כאן לכאורה מעין צער הנובע משבירת הרצון הטבעי?

אני רוצה לטייל במכונית – אסור לי.
אני רוצה לשמוע קצת מוסיקה – אסור לי.
אני רוצה לנגן – אסור לי.
לצייר – אסור לי.
ל… ל… ל… – אסור אסור אסור.

אז מה נשאר? איך אמצא את החיבור הרוחני שלי לאותה שבת קדושה שרבות דובר בה?

אכן, שאלות נוקבות הדורשות תשובה מספקת.

נתבונן בחיובים המוטלים עלינו בשבת: עיקר שמירת השבת מתומצתת בשתי המילים הידועות: "שמור וזכור". מקורן של מילים אלו בעשרת הדיברות, המופיעות פעמיים בתורה, כאשר באחת מהן כתוב: "שמור את יום השבת לקדשו" ובשנייה: "זכור את יום השבת לקדשו". אמרו חז"ל: שמור וזכור נאמרו בדיבור אחד. נעשה נס ובני ישראל שמעו והבינו את שתי המילים שנאמרו להם בו-זמנית.

מה משמעותן של מילים אלו, ומה ההבדל ביניהן?

שמור – משמעותו זהירות. הימנעות מפגיעה וקלקול. זהו כנגד האיסורים החלים בשבת, כלומר מצוות לא-תעשה, כגון: לא לכתוב, לא להדליק אש, וכיו"ב רבות בהלכות.

זכור – מרמז על קיום מעשי ואקטיבי של פרטים הקשורים בכבוד השבת, כלומר מצוות-עשה, כגון: הדלקת נרות בערב שבת, קידוש על היין, אכילת סעודות בשבת, זמירות שבת, לבישת בגדים לכבודה של שבת, וכיו"ב שאר פעולות נעימות הסובבות את כבוד השבת.

ודאי שקיום אותה מצווה של "שמור" היא זו הקשה ביותר, מכיוון שהיא מאלצת אותנו לביטול עצמי. אני רוצה – ואסור! אך כמו כל פן הדורש הכנעה בתחומי החיים – ההכנעה מציקה לאדם מכיוון שמיסודו של האדם להיותו בן-חורין ואדון למעשיו. אולם, אצל היהודי טבע הבורא פן נוסף באותו חופש: התאחדות עם רצון הבורא. לכן בפנימיותנו, אין ההגבלות אלא גשר אל החופש והאושר!

איך יכול להיות? הרי זוהי סתירה?!

בצורה הפשוטה, עצם העניין שיהודי מכבד את רצון אביו שבשמים, ושומר על אותן הנחיות מגבילות לכבוד בורא עולם – זהו גילוי-דעת של רצון להתקרב לבורא ולעשות לו נחת רוח. אולם, עדיין יהודי יכול להישאר בהרגשת החמצה וריקנות. מה קיבלתי? כיצד איהנה מאותה שבת שאמורה למלא את נפשי ברגש קרבה לבורא? הלא את עצמי ביטלתי, ומעצמי התרחקתי, ואל הבורא – לא התקרבתי, וגם לא התמלאתי בשום הרגשה מיוחדת! יצאתי קרח מכאן ומכאן והתסכול גדול וקשה…

בהתבוננות מעמיקה יותר, נראה, שכל אדם שרוצה משהו חייב להקריב כוחות כדי להשיג את רצונו. ולעיתים, ההשקעה היא בכיוון המנוגד ביותר למטרה אותה הוא רוצה להשיג.

למשל, אדם רוצה למכור מוצר. כדי להשיג לקוחות עליו להשקיע כסף בפרסומת. כלומר, הוציא כסף במקום להרוויח. כיצד?! אך אין זאת אלא השקעה לטווח ארוך האמורה להחזיר עצמה בכפל-כפליים.

במובן הפשוט, אותה הכנעה ושמירת רצון הבורא אמורה בטווח הארוך להיווכח כנכונה, הן בעולם הזה – על ידי שאדם זוכה לברכת השבת ברוחניות ובגשמיות, והן בעולם הבא, שאין לתאר את גודל הרווח העצום הנובע משמירת השבת.

אבל יש פן עמוק יותר.

למשל, אדם הרוצה לנגן היטב בכלי נגינה כלשהו – כמה השקעה "יבשה", אפורה וקשה של ביצוע תרגילים מתישים עליו להשקיע, עד שיצליח להפיק מעצמו ניגון פשוט? מספר צלילים ותו לא? הרי במקום לספק את אהבתו למוסיקה על ידי האזנה לדיסקים של נגנים מוכשרים הוא הפסיד שעות של האזנה, כאשר התאמץ להוציא צלילים שונים שתחילה צרמו מאוד את אוזנו (ואת אוזני הסובבים אותו…). אבל, הוא יודע שדווקא בעזרת אותה עבודה קשה ומפרכת הוא בונה באצבעותיו כלים נפלאים של התמזגות עם אותו כלי, עם אותה נגינה, עד שברבות הימים ולגודל ההשקעה הנגינה זורמת דרכו באושר עילאי הממלא את ליבו. הוא זכה לביטול! על ידי אותה הכנעה מפרכת, המהווה תהליך מקדים של ביטול כפוי וקשה, הוא זכה לביטול מאיר ועולמו רווי חיים מרגשים יותר.

כך היא השבת ביחס להתקרבות לבורא עולם. אותן ל"ט מלאכות האסורות בשבת כוללות ומייצגות את כל עולם המעשה ואדנותו של האדם. ובשבת, נדרש האדם להשיב ולמסור את המלכות לבורא. אולם, בכך עשה צעד להתעלות.

דרך אותו ביטול כפוי והיראה הסובבת את שמירת ההלכות, ודרך הצמצומים הרבים, זוכה האדם ברבות הימים לביטול מאיר, להתאחדות ולהתמזגות עם האור האלוקי. באותן שעות של חינוך עצמי והתחלה מרתיעה קונה האדם לעצמו בעמל וביגע כפיו צינורות רוחניים, שדרכם מושפע חסד הבורא הנובע ממרומים.

בהגדרות רוחניות יותר, זהו תהליך של רצון להתאחדות. כאשר אדם רוצה באחדות הוא בעצם רוצה ברצונו של הזולת, לכן הוא מתאמץ ומשקיע, דבר שנראה לכאורה כאילו מפסיד את עצמו. מצד אחד, הרצון מאלץ אותו להכנעה, למסירות וביטול עצמי. אך מצד שני, הוא בונה לעצמו "אני" מחודש המתאים עם רצון הזולת. הוא זוכה לקשר. ואכן, השם יתברך מעיד על השבת: "אות היא ביני וביניכם"!

במונחים של התאחדות עם רצון הבורא, הרי שדרך שמירת השבת משתנה האדם ומתאחד עם אותה השפעה של רצון עליון הממלא את ישותו וגורם לו אושר גדול. הוא זכה – בעצמו, ב"אני" האמיתי העליון שבנשמתו, חלק אלוק ממעל.

השבת – נגינתה הרוחנית – מופלאה!
כלי הנגינה – הוא האדם.
אם יהפוך האדם את עצמו לכלי מלוטש וזוהר –
ינבע מתוכו ניגון עתיק,
שמקורו בששת ימי בראשית.