חנוכה והאור הגנוז

אתם מבינים? אם היינו שמחים
מכל מה שיש לנו, כמו שאנו מוטרדים
ממה שאין לנו, הריקודים ברחובות
לא היו פוסקים. כי מה בסך הכל צריך
לעשות?

העמידו חכמי אתונה קתדראות רבות ובהם השמיעו ויכוחים מול חכמי ישראל. ניסו לנתץ את מזבחות הקדושה שבכל הלבבות. להכניס את כל הדברים הטמאים, בשם התרבות, היופי, הקדמה, המדע וההשכלה… לכן יוון היא חושך!

על פני תהום – זו גלות אדום. אשר כמו פי תהום עמוק ואימתני שלא ניתן לאמוד את עומקו, אבל בנפילה בו, מסכנים את כל העצמות והאיברים גם יחד. כך מאיימת גלות ארוכה זו עלינו. איננו יודעים את קיצה הארוך של גלות אדום, כפי שאיננו יכולים למדוד בדייקנות את התהום וסכנותיה. כך שאפילו אחרי אלפיים שנות סבל עדיין מקווים אנו לבשורה אשר בודאי תפתיע אותנו. גלות אדום היא הקשה מכל, שכן היא מעורבת גם עם גלות יוון. המכה היוונית טרם הסתיימה. החשיכה עדיין ממשיכה. תופעת ההתייוונות היא חלק רב מהעם היהודי. השאיפה להיות ככל העמים והמחשבה שזו נאורות, זו ההתייוונות בעוצמתה הקלוקלת.

לפעמים, כשמגיעים למקום שהוא תהום אימתני, מצליחים לשרוד אותו, להלך בזהירות על רגבי אדמה יציבים, להציב את הרגל על סלע איתן, לחמוק, לעלות בשביל מתפתל, ולהינצל ולא להתרסק בתהום. לחכות לשלב של שפל בנהר ולחמוק בצל העצים מפני החמה. ומתי כל זה אפשרי? כשיש אור! התהום היא אותה תהום, אבל האדם יכול להינצל ולשרוד, כי הוא יכול לחשב את הדרכים שלו. אבל אם בסביבות התהום הזו יש חושך? אוי… אם יש חושך הרי הסכנה כל כך גדולה ועצומה. "לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו" (בראשית ד, ז) – הפתח מסוכן מאוד. לא פעם אתה משתוקק אליו, אבל "אתה תמשול בו". אפשר להינצל מהחושך. איך? "אתה תמשול בו" – פתח דבריך יאיר. הארת הדברים באור התורה.

נס חנוכה כלל הרבה מערכות: ניצחון המכבים, שמירת ירושלים בתפארתה, חידוש כל מלאכות המקדש, קרבן התמיד והקטורת, הסנהדרין וכהן גדול… ובכל אופן, נקבע הנס לזכר הנרות שהאירו בחצרות קודשיך. למה? כי כל מה שעשו היוונים היה להחשיך את עינינו. אבל בחנוכה אנו מתרוממים ומתחזקים בתפקיד של להאיר. לשמוח. להודות ולהלל. בחנוכה, גובר הכוח של ‘להודות ולהלל’. אמרו חז"ל: "לעתיד לבוא כל הקרבות בטלים מלבד קרבן תודה", וכפי שנאמר: "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג). זה עיקר התכלית, ובודאי בעתיד לבוא הכל יהיה בבחינת שירות ותשבחות. ואיך נתקין עצמנו בפרוזדור? בהשפעת ימי החנוכה: בהודאה והלל.

ובאמת, כל התפילה שבכל יום היא הודאה על תכלית בריאת העולם, על בריאת האדם. אף כל התורה וכל מצוותיה מביאות אותנו להודאה גדולה, כפי שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים ל"א, יט). התורה נחשבת ל’שירה’ ואת מצוות השם יש לקיים כמו מתוך שירה! זמירות, שירות ותשבחות, ברכות והודאות!… אבל לפעמים, אנחנו סותרים את עצמנו. כל כך ממהרים, מוטרדים ממחשבות זרות המתפרצות לתוכנו, ואין הדברים מאירים באור יקרות. אנחנו קוראים לכל הבריאה לשיר ולהלל להשם, ואיפה אנחנו? במיליון דאגות וטרדות, ולא זוכרים על מי להשליך ביטחוננו בו.

* * *

כל מלכותו ושררתו של המלך הרשע מתבססת על דיכאונם ועצבנותם של האנשים. רק מתוך לחץ ודאגה יכולים הם להיות תחת שלטונו. שכן, הרוגע והשלווה וישוב הדעת, וכל שכן השמחה בעצמה, לא היו נותנים לאף נתין להישאר תחת חסותו. אלא, שמאז חטא עץ הדעת והקללה של "הרבה עצבונך", כל הזמן אנחנו נלחמים בעצבון הזה. וכדברי רבי נחמן מברסלב: "עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות".

היה שלטונו יציב ואיתן. אלא שלא די לא בזאת. החליט לחקור ולחפש האם באמת שלטונו ללא עוררין, או שמא יש כאלו המחבלים בממלכתו והם בכל אופן בשמחה. הוא לא סומך על אף אחד שיעשה את העבודה במקומו. גם הוא מלא עצבנות וחשבונות, לכן יצא לחקור אחרי זה. והיה הולך בלילה (כי הלילות, החשיכה והגלות זה הזמן המיוחד לו) והיה עומד מאחורי הבתים, מקשיב ושומע את דברי העולם ואת דאגות כל אחד. זה מתלונן על פרנסה, וזה על השכן, השלישי עצבני מרוב עייפות… כולם בתוך דאגות. ככל שראה המלך את המצב הנורא הזה, שכולם סובלים, רווח לליבו. אין שום איום על ממלכתו. כולם שבויים בידיו.

אחר כך הלך וראה בית אחד נמוך עומד בתוך הקרקע והחלונות למטה סמוכים ממש לארץ והגג נפל ונשבר. "איזה צער יהיה במקום כזה!" – קרא בהתלהבות. התכופף וראה שיושב שם אחד ומנגן בכינור והוא שמח מאוד ולפניו קדירה וגם משקה והוא שמח מאוד, לא בערך ולא חיוך מבחוץ, אלא מ-ל-א ש-מ-ח-ה!!! כל כך שמח, שאין לו שום עננת דאגה כלל. דפק המלך על הדלת, ובטרם ביקש רשות, נכנס לתוך הבית, ושאל לשלומו של אותו איש שמח. הסתכל המלך על האוכל ועל המשקה, ומיד הבין המארח את רצונו. כיבדו ונתן לו לאכול ולשתות. אחר כך שכב לישון. אבל האורח לא יוצא מהבית. האיש הזה, לא חשב להעיף אותו מביתו, אלא הכין למלך גם מיטה. התבונן בו המלך כשקם ממיטתו, ראה עד כמה הוא שמח, בלי שום דאגה על הפנים בכלל! התעניין ושאל אותו: "מאיפה פרנסתך?". אמר לו: "אני עושה תיקונים. כל המוצרים שהתקלקלו, אנשים מביאים לי את כליהם השבורים. כך הפרנסה שלי". כששמע זאת המלך, אמר בליבו, ‘אני אקלקל, לא את הכלים שיפרנסו אותו, אלא את הפרנסה שלו. שכן, מוכרח אני להפיל אותו בדאגה וייאוש’. יצא מיד כרוז בשם המלך, שכל מי שהתקלקל לו דבר-מה, אסור לו לתת לתיקון של שום בעל מלאכה. ומי שרוצה לתקן? שיתקן בעצמו…

אותו יהודי, הלך ברחוב והמתין שיביאו לו פריטים לתיקון, אבל כולם סיפרו לו על הגזירה שיצאה הבוקר מאת הארמון. אין מה לעשות, נאנחו כולם בעצבות. היהודי לא שמח על הבשורה, הדבר היה מאוד רע בעיניו. אבל הוא מיד התחזק ובטח בהשם. הוא ידע שהאדם נברא כדי להתמודד, וכל ניסיון בודק את מידת הביטחון בהשם. הוא לא מתכוון ליפול. המשיך ללכת והנה הוא פוגש עשיר שהולך עם גרזן על כתפיו. "לאן אתה הולך?" שאל אותו בהתעניינות. "אל היער, לחטוב עצים", השיב. "אתה?". "כן", נאנח העשיר (כולם הרי נאנחים ובצדק, אז גם העשיר…). "אני אחטוב" הציע לו בעל הביטחון בהשם, ומיד נמצאה לו עבודה והוא שמח והודה להשם יתברך. אחר כך, כשסיים את עבודתו, יצא לקנות צרכי סעודתו ושב לביתו שמח כרגיל. הגיע הלילה. מי עומד מאחורי החלון שלו? המלך הרשע. מתבונן מבעד לחלון ולא מאמין! השמחה, לפחות כשל אתמול, בודאי יותר, שכן הטוב רק מתגבר, מוסיף והולך! דופק המלך בדלת ונכנס. הוא לא יכול להתעלם ממה שרואה, ולכן מברר שוב: "ממה התפרנסת היום?". מספר לו בעל הביטחון כי אתמול עשה הסבה מקצועית והפך להיות חוטב עצים מוכשר. המלך מצטרף לסעודה. וממחר? יצא כרוז חדש של איסור להעסיק אנשים בחטיבת העצים.

בעל הביטחון, שמע את הפסק החדש ומיד התחזק והאמין בהשם. "גם זה יהיה לטובה". הלך וראה מישהו מנקה את הדיר. הציע את עצמו כדי לנקות את הדיר. בעל הבית חשב שהוא זכה ברגע זה במתנה הישר מן השמים, ונתן לו לעבוד. אחר כך שילם בעין יפה. "תבוא גם מחר", התחנן לפניו. "למה לא?!". הוא יצא שוב אל הרחוב, קנה צרכי סעודה… הכינור כבר היה בידיו והוא משורר ניגוני שמחה. רק ערך את השולחן וכבר נשמעו הדפיקות המוכרות. אחרי הסעודה, התפלא המלך הרע: "מאין התפרנסת היום? הרי גזרתי שאין להעסיק אנשים בעבודה מזדמנת של חטיבת עצים. ובכל אופן, אני רואה שיש לך סעודת מלכים…". "היום עשיתי דבר חדש לגמרי, היום ניקיתי דירי בהמות… העבודה קשה ומעניינת, והסיפוק גדול…" ומחר? מוציא המלך איסור גם על המלאכה הזו, כמובן. ראה בעל הביטחון שהמצב הוא כזה, והשכיר את עצמו לצבא. "אהיה חייל", כך אמר. אמנם לעולם אינו מתכוון להרוג, אבל לעשות מעשים בשביל המלך, אולי זה כן אפשרי.

ולעת ערב, כשניגש למפקד וביקש את משכורתו, הבהיר לו הלה שאינו נוהג לשלם באותו יום, רק פעם ביומיים. חכך האיש בדעתו, והחליט שלא בגלל כזה דבר ייפול לייאוש או לצער חלילה. היה לו רעיון נפלא. הוא נטל את החרב שקיבל, הוציא ממנה את להב הסכין, ונתן לפיקדון אצל איש המשכונות. מתכת כזו, מצוחצחת ומבריקה, אפשר לקבל עליה הלוואה לא קטנה. מה עשה במקום החרב? שם חתיכת עץ והכניס לנדן. אף אחד לא יכול היה לזהות מבחוץ את השינוי. וכך, מאושר וצוחק הוא מיהר לקנות את צרכי סעודתו.

הדפיקות על הדלת כבר היו כל כך טבעיות, שהוא כמעט חיכה להן… רק שמע המלך ממה התפרנס היום, וכבר רקח את המזימה הבאה: למחרת ציווה המלך לעשות משפט לאחד החיילים, שלדעתו סרר. הוא דרש מהמפקד של אותו יהודי, כי יחייב את דווקא את היהודי, בעל הביטחון, להרוג את החייל בנשקו. מצווה עליו שהוא יחתוך את ראשו של החייל החייב במיתה. התחיל היהודי להתחנן אל המלך ואמר לו כי אולי הפסק לא ברור? אולי הראיות לא החלטיות? אולי האיש הזה בכלל לא חייב מיתה? (סוד חשוב בחיים – למצוא כף זכות על השני כי בודאי יש טוב בכל אחד, ועל ידי זה גם אתה ניצול). והמלך? לא רק שלא הקשיב לדבריו אלא התרגז על הערעור. "אין על מה לדבר! יש לבצע את העונש מיד!". ראה היהודי שאי אפשר לפעול אצל המלך, לכן פנה בעצמו אל השם יתברך ואמר בתחנונים: "א-לי, אני לא שפכתי דם מעולם ואם האיש הזה אינו חייב מיתה יהיה נעשה מהברזל עץ…", כשסיים לומר את דבריו, חטף את החרב ושלף אותה מתערה והוציאה לעין כל. ומה ראו? חתיכת עץ, ענף עבות, במקום חרב. ונעשה שם צחוק גדול. כשראה זאת המלך, פטר אותו לשלום. (על פי מעשה מבעל ביטחון, חרב מעץ, מאת רבי נחמן מברסלב).

הניסיונות של הסיטרא-אחרא (הצד האחר) באים לאדם בכל המישורים: דומם – כשהוא עושה תיקונים, צומח – כשהוא חוטב עצים, חי – כשהוא מנקה דירי בהמות, מדבר – כשהוא חייל. ובכל אופן, על ידי שמחה עצומה הנובעת מאמונה בהשם אפשר להינצל מכל דבר רע. ולא רק, אלא שזוכים לימות המשיח – "וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו ב, ד).

חנוכה הוא הזמן אשר מעורר את חנוכת בית המקדש השלישי. עכשיו בוראים את האור של הבניין העתידי. אומר האדמו"ר הרש"ב מאשלג זצוק"ל, כמו ששבת היא תחילה למקראי קודש וממנה מתמשכים כל הקדושות של הימים הטובים, כך חנוכה הוא תחילה לבניין בית המקדש השלישי, הוא הזמן ממנו נמשך המצב של הבית הנצחי. לכן, צריכים כל כך להתכונן. בחנוכה מאיר האור הגנוז ואת האור הגנוז הזה צריכים אנו לספג בנו בימי החנוכה, כך שנדע להודות ולהלל.

חנוכה זהו מועד יחיד שהוא שמונה ימים. (שמיני עצרת, התבטאו עליו חז"ל – ‘רגל בפני עצמו’) אבל חנוכה – שמונה ימים, כדי להאיר בנו את הידיעה שהכל מעל הטבע. (שבע רומז על הטבע – הכל בו במחזוריות של שבע. ואילו השמונה הוא מספר הרומז על הנס שמעל הטבע). עלינו לנצל את הזמן הנפלא הזה של להודות ולהלל. הרי צריכים אנו להתכונן לגאולה הקרובה, וכדי להתרגל אליה, צריכים לקנות את הקניין של ‘להודות ולהלל’. לכן חנוכה אינו יום טוב, אלא בתוך ימי החולין הוא מאיר. אין שום מלאכה אסורה (אלא לאור הנרות ובזמן הדלקתם) ואין שום דין של יום טוב, אלא בתוך כל החולין הזה, למצוא את האור הגנוז.

כי החושך שאנו מצויים בו הוא קודם כל החיסרון בלהודות ולהלל. ואם היינו שמחים מכל מה שיש לנו, כמו שאנחנו מוטרדים ממה שאין לנו, בודאי הריקודים ברחובות לא היו פוסקים. ובדיוק בנקודת הדאגה הזו של הצער הנורא, תפסו היוונים את היהודים. הם מצאו את החולשה והתחברו אליה, ומשם טימאו את השמנים, עד שלא הייתה אפשרות להאיר בלבבות. גזירותיהם של היוונים: שבת, מילה, חודש, יוצרים את ראשי התיבות – שמח. הגזירות גרמו להוציא את כל מה ששמח אצלנו. הכנות לשבת? צריכים משנה זהירות לא ליפול ללחצים או לעצבים. מילה? כמה דאגות וחשבונות של פרנסה וחינוך. החודש? להתחדש בעבודת השם. לא להיבהל. להתחזק. לראות שכל ראש חודש יהיה זמן של שמחה והתקרבות להשם.

התלונן פעם אדם במכתבו לרבי מליובאוויטש זי"ע, על קשיי החיים. יש לו משפחה ברוכה, אבל הפרנסה לא משהו, ואין בידו שום אפשרות לעבור לדירה גדולה יותר (הדירה בה הוא גר אמנם שלו, אך אין לו דרך להרחיבה או לעבור). ואין לו יום ואין לו לילה מרוב דאגה. והרבי, מה עונה לו? "קודם כל מזל טוב על הנישואין שלך. וברוך השם שמצאת זיווג טוב. וגם בתוך מכתבך כותב אתה שיש לך דירה משלך, מה שהרבה אנשים אין להם בית, ואתה זכית שהשם יתברך הזמין לך גם כן דירה. וגם מזל טוב על הבנים והבנות שהשם יתברך זיכה אותך, שהרבה אנשים ממתינים ומתגעגעים לזה… ואחר שתגמור להודות להשם יתברך על כל הטובה המרובה שהעניק לך, אז תתחיל לחשוב אם חסר לך עוד איזה דבר…"

לא הכסף יביא את השירה. שכן גם העשירים מאוד מודאגים. מרבה נכסים מרבה דאגה. אבל אם תלמד לשיר, להודות ולהלל, אז הברכה תשרה במעשיך, תהיה ברמה רוחנית גבוהה. "כבד את ה’ מהונך" – אמרו חז"ל: מגרונך. והיו שאמרו, אם תזכה לכבד את השם מגרונך אז תתברך וגם תוכל לכבדו מהונך.

יעקב אבינו אמר לבניו: "קחו מזמרת הארץ", תרגם אונקלוס: מזמרת הארץ – דמשבחא בארעא. הארץ משבחת ונותנת זמירות ותשבחות להשם. "מכנף הארץ זמירות שמענו". וכשהארץ מתמלאת שירה, וגם אנחנו מצטרפים להלל הזה, הרי זוכים לראות כאן, בעולם הזה, מתחת לעשרה טפחים, את הניסים והנפלאות. בחנוכה מושפע הכוח העצום של "ערכתי נר למשיחי" (דוד המלך ע"ה). צריך להיערך למשיח. להיערך לגאולה, לבניין השלישי שצריך להיות בארץ מקודשת, בארץ שמהללת ומשבחת. ארץ שכל נתיני השם בה מודים למלך האמיתי. שמחים ומוקירים לו טובה. "ושיבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם כי אם לשמוח" (קהלת ח). כל הקרבנות בטלים, חוץ מקרבן תודה.

ימי החנוכה הם מקור חנוכת הבניין השלישי, ובהלל ובהודאה קונים אנחנו לא רק את השפה, אלא אף את העבודה האמיתית של זמני גאולה.