מסכת טהרות פרק א משנה ג-ד

א,ג  נבלת העוף הטמא–צריכה מחשבה והכשר, ומטמא טומאת אוכלין כביצה, וכחצי פרס לפסול את הגווייה, ואין בה כזית בבית הבליעה, והאוכלה אינו טעון הערב שמש, ואין חייבין עליה על ביאת המקדש; אבל שורפין עליה את התרומה, האוכל אבר מן החי הימנה אינו סופג את הארבעים, ואין שחיטתה מטהרתה.  הכנפיים והנוצה, מיטמאות ומטמאות ומצטרפות; החרטום והציפורניים, מיטמאין ומטמאין ומצטרפין.

 

א,ד  ובבהמה–העור והרוטב והקופה והאלל והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים, מצטרפין לטמא טומאת אוכלין; אבל לא טומאת נבילות.  כיוצא בו:  השוחט בהמה טמאה לנוכרי, והיא מפרכסת–מטמא טומאת אוכלין; אבל לא טומאת נבילות, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.  ריבה לטמא טומאת אוכלין, ממה שריבה לטמא טומאת נבילות.