“לו הייתי רוטשילד” – זה כבר לא אקטואלי

אנחנו חיים בדור של שפע. "לו
הייתי רוטשילד" כבר מזמן לא
אמרה אקטואלית בדורנו. יש הכל!
אבל, ואבל גדול, אין כלום. איך
זה יכול להיות?

אנו מחזיקים מעמד בגלות הארוכה בזכות חנוכה. מדוע? משום שאור החנוכה הוא האור החזק ביותר שיש בעולם ועל ידו אדם יכול להינצל, הוא וכל משפחתו, מהשקר של היצר הרע, שכל רצונו הוא רק לגנוב ממנו את האור והאושר של החיים. במילים אחרות, לגנוב ממנו את החיים המתוקים של היהדות הפשוטה, את חיי האמונה.

המלחמה העיקרית של עם ישראל – שבימי מתתיהו כהן גדול ובניו נקראה "התייוונות" ובכל דור ודור נקראת בשם אחר – היא, בעצם, המלחמה על היהדות! היצר הרע עובד שעות נוספות כדי להסית את עם ישראל מהיהדות הפשוטה, מהיופי של העולם, משום שהיא היופי והמתיקות של החיים – להיות יהודי.

כי מה כבר יש לעולם הזה להציע? ברוך השם, אנו חיים בדור של שפע. בורא עולם עשה זאת בשבילנו כדי שיהיה לנו קל לוותר על העולם הזה. בדרך זו אנו רואים בצורה ברורה שהכל שקר. יש הכל – ואין כלום. כבר אין את החלום-אשליה של "לו הייתי רוטשילד, אז…" זה כבר לא אקטואלי. היום לכל אחד יש יותר מותרות מאלו שהיו לרוטשילד…

אני פוגש כל הזמן אנשים שיש להם את כל העולם הזה אבל אין להם כלום! מכיוון שלא זכו למצוא את היהדות. אולם ברגע שמוצאים אותה – יש את הכל. ניגש אלי יהודי שמשרת כקצין בצבא ואמר לי: "הצלת לי את החיים". מה קרה, אתם שואלים? ובכן, הוא קיבל ספר שהציל את חייו. משפטים כמו "הצלת לי את החיים", "הספר הפך לי את החיים", "הדיסק שינה לי את החיים" – כבר הפכו להיות חלק בלתי נפרד מכל יום שעובר עלי בתקופה האחרונה.

והדבר פשוט. על ידי שֵׂכֶל האמונה אדם מתחיל לטעום טעם נפלא בחיים. כי מהם החיים? רק הקשר שיש לאדם עם בורא עולם, האמונה הפשוטה. אילו עוד חיים יכולים להיות בלי החיבור לבורא עולם, שהוא "חי החיים"? קשר זה, שכל יהודי יכול לזכות בו, הוא החיים המתוקים שיש בעולם הזה.

והנה עוד סיפור. ניגש אלי אברך שמפיץ בצמתים ואמר לי שבאחד מן הימים אישה אחת ראתה אותו מחלק דיסקים וקראה לו בהתרגשות: "אתה זוכר אותי?", כמובן שאותו אברך לא יכול לזכור את כל מי שעובר בצומת, בפרט כשאינו מסתכל על נשים, אבל האישה התעקשה והזכירה לו: "אתה חייב לזכור אותי. נתת לי את הדיסק "תפסיק להתבכיין" כשסיפרתי לך שאני בעלת חוב ואני חייבת הרבה כסף, שאני בייאוש וצער, ואתה הצעת לי את הדיסק הזה. אז תדע, שמאז שמעתי את הדיסק כמה וכמה פעמים והתחלתי לשמוח ולהודות להשם. כל החיים שלי השתנו מאז. התחלתי לשמור שבת ולעשות שעת התבודדות…."

דיסק אחד וכזה שינוי! ונשאלת השאלה: מה השתנה בחייה של אישה זו – בין לפני שקיבלה את הדיסק ובין לאחר שקיבלה אותו? האם הדיסק 'כיסה' לה את החובות? אפילו לא אגורה אחת, לפחות בשלב הראשון. אז מה בכל זאת עשה הדיסק לחיים שלה? פשוט מאוד – נתן לה אמונה פשוטה! כל ההבדל העצום בחייה של אישה זו הוא רק באמונה שזכתה לקבל מהדיבורים ששמעה. לפני כן, הייתה חסרה לה אמונה, לכן חייה היו מלאים בצער. לאחר ששמעה, וקיבלה אמונה, חייה התחילו להיות יפים ומאירים.

זהו אור היהדות! הדעת הפשוטה של אמונה בבורא עולם. כל פעם מחדש באים היוונים בכל מיני צורות, אותה גברת בשינוי אדרת, ורוצים להסית את עם ישראל ולהובילם לכפירה ח"ו במתיקות הזו, כאילו שיש משהו יותר טוב. אבל זה רק כאילו!

וההסתה הכי חזקה של היצר הרע היא להפיל את האדם משמחת יהדותו. לגרור אותו לעצבות, דיכאון, ייאוש, בכיינות ורדיפה עצמית, דברים שגורמים לו לאבד את הקשר שלו עם בורא עולם והיהדות כולה…

והעצבות? היא הדבר הכי נורא שיש בעולם הזה, העוון הכי גדול שישנו ואשר בגללו אדם מאבד את כל הקשר שלו עם השם יתברך. כאשר אדם לא שמח בחלקו ולא רואה את הזכייה הגדולה מול עיניו – להיות יהודי! לקיים ולו רק מצווה אחת! אז הוא נמצא בסכנה עד שכל דבר יכול למשוך אותו. ולמעשה, ההתייוונות כבר קנתה בו אחיזה חזקה. אולם, כשיודע בידיעה ברורה שהוא זכה בפרס גדול – שהוא יהודי, אז שום דבר לא יכול להזיז אותו מיהדותו. כך צריך כל יהודי לחיות – עם שמחה עצומה רק מעצם יהדותו הפשוטה.

יום אחד ניגש אלי אברך כשעל פניו 'זיהיתי' עצבות ודיכאון. "תגיד לי", אמרתי לו לאחר ששטח בפניי את ה'סיבות' למצבו, "אתה לא מתבייש? אתה צריך לרקוד מאה שנה ולהודות רק על הכיפה שיש לך על הראש, מאה שנה על הטלית קטן שעליך, ועוד מאה שנה על התפילין שהנחת הבוקר… וכל זה רק על הפעם הבודדת שהנחת תפילין. מה עם כל השנים בהן הנחת תפילין, כמה אתה צריך להודות ולרקוד?…"

כאן המקום להסביר, שאפילו אדם קיים רק מצווה אחת כל ימי חייו – יש לו סיבה מספיק טובה לשמוח ולרקוד 120 שנה! כמו שכתוב בספר "כוכבי אור", שיהודי שבא לעולם הזה וכל חייו לא עשה שום מצווה – לא הניח תפילין, לא שמר שבת וכו', אלא רק פעם אחת במשך כל חייו נטל את ידיו בשחרית, כדאי לו לסבול את כל הגיהינום של העולם הזה והגיהינום של אחר הפטירה, כדי לקבל שכר רק על אותה פעם בה נטל את ידיו.

כעת, כל אחד יוסיף מדעתו, על פי החשבון הנ"ל, וינסה להבין עד כמה צריך כל יהודי לשמוח כאשר זוכה בכל יום לעשות מצוות בלי סוף. את השכר והזכות לא ניתן לספור כלל…

ובכלל, בלי שום קשר לשכר, באיזו שמחה אדם צריך לעשות את מצוות השם! הרי זכות גדולה היא זו לעשות את רצון השם. דבר זה לכשעצמו הינו השכר הגדול ביותר. אפשר להמחיש זאת בצורה הבאה: אילו היו נותנים לך הזדמנות לשמש אדם גדול וחשוב מאוד, כגון דוד המלך או משה רבינו, באיזו שמחה וזריזות היית עושה זאת? באיזו התלהבות היית מבצע כל שליחות, קטנה או גדולה, כל מלאכה ואפילו בזויה? את הכל היית עושה בשמחה ובלי שום ציפייה לשכר. וזה רק בגלל הידיעה שזו זכות גדולה לשמש אדם גדול כזה. אם כן, כל אחד ידע שבקיום מצוות הבורא זה כמו לשמש אותו יתברך. ואם כך – באיזו שמחה צריך לעשות את זה!

כי זה הכבוד הגדול ביותר להשם, זה הדבר שגורם נחת רוח להשם יתברך יותר מכל דבר אחר – קיום המצוות בשמחה. וגם אם אדם לא מסוגל לעשות הרבה, אבל עושה את המעט הזה בשמחה ובסבר פנים יפות, זהו כבוד להשם הרבה יותר מאילו היה מקיים מצוות רבות ללא שמחה. זאת, משום שהשמחה מראה את אהבתו אל השם.

אפשר להבין את זה על פי משל פשוט: שני חברים, נקרא להם משה ויעקב, התארחו בשני בתים שונים. כשנפגשו, שאל יעקב את משה: "נו, איך היה האירוח?". "מה אומר לך", השיב משה כשחיוך על פניו, "כזה אירוח נפלא, איך כיבדו אותי!". "באמת?" התפלא יעקב והמשיך לשאול: "מה הגישו לך?". "כוס מים…" השיב משה. "מה???" תמה יעקב, "זה נקרא אצלך שכיבדו אותך? חשבתי שהכינו לך סעודת מלכים". "זה בכלל לא עלה בדעתי", השיב משה, "עיקר האירוח שנהניתי ממנו מאוד היה היחס הטוב. כל כך הנעימו את שהותי שם. היית צריך לראות איך התלהבו שבאתי, כל כך שמחו בי, אז בכלל לא חשבתי מה הגישו לפניי… ואיך היה אצלך?" שאל משה. "מה אומר לך", ענה יעקב במרירות, "מצד אחד אירחו אותי כמו מלך, הכינו לי סעודה גדול, הציעו לי את המיטה במצעים של משי, ומצד שני לא יכולתי ליהנות מכלום. איזו אכזבה!". "למה?" שאל משה. "כי את הכל", המשיך יעקב במרירותו, "הם עשו עם 'פרצוף תשעה באב', הרגשתי לגמרי לא רצוי. ממש לא נעים. הצטערתי כל הזמן ורק חיכיתי לרגע שאוכל ללכת משם…"

כל אחד ישים משלים אלו לנגד עיניו ויתבונן עד כמה צריכים לעבוד את השם בשמחה, להעריך את הזכות העצומה שיש לנו על שבחר בנו מכל העמים, ולחנך עצמו להודות על הכל ולהתחיל לעבוד את השם בשמחה, כי אז, שום התייוונות לא תוכל להשפיע עליו.

על זה תיקנו חכמים את שמונת ימי החנוכה – להודות ולהלל ולשבח את השם! כדי לחנך אותנו לשמוח בשמחת יהדותנו. אדם שיזכה להודות להשם בחנוכה, לשיר ולזמר לו, ימשיך את אור ההודאה לכל השנה כולה, את אורו של בית המקדש ואת אור התורה לתוך ביתו. והאור הזה, יהיה לו לחומה שתגן על ביתו, כך שלא תיכנס לביתו שום התייוונות או אפיקורסות ח"ו, ויהיה ביתו מלא רק באור ושמחה.

יהי רצון שעל ידי אור החנוכה נזכה לביאת משיח צדקנו, לבניין בית המקדש ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.