הזהות הגנובה של החסד הגדול

למה כל כך הרבה יהודים זרקו
את המורשת שלהם למעמקי
האוקיינוס האטלנטי, הרבה לפני
שכף רגלם דרכה על חופי ארץ
החופש, ארץ ההזדמנויות?

כמעט לכולנו נגנבה הזהות. את שלי אני חושבת שאיבדתי לפני כ-53 שנים, אבל הבנתי את זה רק אתמול, הודות לבעלי. אחרי שסיימנו את ארוחת הערב, הוא ציין בפני שהזהות שלנו נגנבה מאיתנו.

האמת היא, שזה קרה הרבה לפני 53 שנות חיי. זה יכול היה לקרות לפני כמה מאות שנים. אבל מי ישים לב לדברים כאלה? כאשר הזהות הרוחנית שלנו נגנבת, אנחנו לא נכנסים לפאניקה, בגלל שאנחנו לא יודעים שהיא נעלמה, ומה בכלל איבדנו.

האם זה התחיל מאותן ספינות עמוסות ביהודים שהגיעו מאירופה בעקבות השינויים של המאה ה-20? כמה אלפי זוגות תפילין הושלכו למעמקים בדרך לארץ ההזדמנויות? לא בנקודה זו הזהות הרוחנית שלנו אבדה. רוב היהודים שעלו על הסיפון נשאו איתם מטען כבד של מנהגים, שהם, בדרך כלל, לא הבינו אותם. הם באמת לא ידעו למה הם צריכים להמשיך להחזיק אותו. למה כל כך הרבה יהודים זרקו את המורשת שלהם למעמקי האוקיינוס האטלנטי, הרבה לפני שהגיעו לחוף? הם היו משוכנעים שהמורשת הזאת ‘תנמיך’ אותם ברגע שיניחו את כף רגלם על ארץ החופש, אמריקה.

כיום, רובנו משוחררים מהזהות היהודית שנלקחה מאיתנו. "למה להיות יהודי?" זו בכלל לא שאלה שנשאלת יותר בקרב המתבוללים הצעירים שחושבים שכל הדתות שוות, ו"להתאהב" בלא-יהודי/ה זה דבר שצריך לקבל בזרועות פתוחות. היהדות, נראית כשריד תרבותי עם מסורת ומנהגים ישנים ומוגבלים (ומגבילים), כך חושבים. ואם אנחנו לא יצורים רוחניים עם משימה רוחנית כאן בעולם הזה, אז מי צריך בכלל צווים או הדרכה רוחנית?

כשהיינו בגן, לא לימדו אותנו לשתף, לחלוק. מעבר לזה, היה זה נדיר מאוד בשבילנו להסתפק עם ידיעה מועילה על התפתחותנו כישויות רוחניות, בכל מקום ובכל דבר שסבב אותנו. לא בטלוויזיה, לא בסרטים, לא על לוח מודעות, וגם לא בעיתונים או במגזינים יוקרתיים – אפילו לא בבית הספר בו למדנו.

ובדומה לזהות כלכלית גנובה, שבאופן עקרוני מנתקת אותנו מהיכולת הכלכלית שלנו, כך הוא הדבר לגבי זהות רוחנית גנובה, שבעיקרה, מנתקת אותנו מהיכולות הרוחניים שלנו. הנה הבדל אחד גדול בין השתיים, אחרי הכל. עם זהות כלכלית גנובה, הזהויות שלנו מתממשות על ידי אחרים. עם זהות רוחנית גנובה, אף אחד לא טורח. ברגע שנגנבה, היא נזרקה לפח, כמו ארנק בלוי וישן.

זהות רוחנית גנובה גורמת לקורבן שלה לשבת ולא לעשות דבר בנוגע לגניבה. מכיוון שאנחנו לא יודעים מה איבדנו, קל מאוד לכסות "בהצלחה" את הריקנות הנסתרת על ידי המרדפים אחרי פיתויי העולם הזה. ואם הידיעה הכואבת צפה על פני השטח, מתי שהוא, היא נדחפת פנימה הכי מהר שאפשר בעזרת דברים רבים שמסיחים את דעתנו. חלקם כואבים וחלקם מרדימים, אבל גם התענוגות הגשמיים הגדולים ביותר שאנו יכולים לחוות לא מחזיקים מעמד לנצח.

נדמה לנו שגניבת הזהות הכלכלית הרבה יותר חשובה מגניבת הזהות הרוחנית, אבל לפני שנספיק להבין, נצטרך להשליך את השליטה הבלעדית של הכסף בחזרה לקופסה.

כי אנחנו לא מסוגלים לקבל את העובדה ששום דבר לא יישאר כאן מאיתנו אחרי שנלך. חייב להיות משהו תמידי בחברה בה אנו חיים. אנחנו יודעים את זה. בכל אחד מאיתנו, נמצא עדיין הקול הקטן שלא ייכנע וימשיך להתעקש שמשהו ממנו יישאר.

הקול בא מכל נשמה ריקה שזהותה הרוחנית נגנבה.

מה שממלא בסופו של דבר את נשמתי, הוא זה שמזין את מה שתמיד הנחה וריפד את הקירות הפנימיים שלי. כל פיסת מזון רוחני מחיה ומרעננת משהו שכבר קיים בתוכי, שנמצא במצב של תרדמה. מצאתי פיסות של מזון רוחני בדתות אחרות, שהיו גם מעשיות, תוך כדי חיפוש. אבל רק החכמה הרוחנית היהודית היא זו שיכולה להתאים, כמו החלק החסר בפאזל, בנשמה שלי.

אני עדיין מקלפת את השכבות שמכסות "בהצלחה" את המהות שלי. בעזרת ההבנה שמתגלה יותר ויותר, אני מצליחה להבין מדוע להיות יהודי זה חיוני, וכך אני מזדהה עם הנשמה שלי ומתקרבת אליה יותר. וכמו בזהות כלכלית גנובה (משמע גשמית), זה יכול להיות תהליך ארוך וקשה להחזיר אותה. אך כשאני מזהה את האני האמיתי שלי, התענוג שאני חווה אינו חולף והוא לא רדום או שטחי. זה משהו שיורד לעמקי הנשמה, הרבה יותר מעומקו של האוקיינוס האטלנטי.

זה מצריך שנים של עבודה והרבה נחישות וקבלת החלטות, אבל כל מאמץ שווה את זה. את התעודות עם השמות היהודיים שלנו – עדיין אפשר למצוא.

זה מה שאלן מצא בפח הזבל יום אחד:

שאריות של כרטיסים לסרט בקולנוע,
שאריות של צ’יזבורגר,
העיתון של אתמול,
מכלי סודה ריקים,
בדלי סיגריות מעוכים,
וזוג תפילין.

ואז אלן הבין פתאום למה
הוא חיפש באופן נואש,
ממש בתוך הזבל במשך שנים.
הוא בטח ידע, שממש למטה,
שבתוך הזבל יש משהו יקר ערך,
ואותו דבר יקר ערך,
גם הוא הושלך לפח.

אלן הכניס את ידיו לתוך הזבל
והוציא את התפילין
ומאז, במשך שנים,
התפילין חיפשו וחיפשו,
סללו דרך מעל לערימת הזבל,
שנערמה מעל אלן,
והוציאו את אהרן.