הסוף של “אני”

הייתי כל כך מלאת גאווה והלכתי
עם ‘ראש בקיר’. חשבתי שאוכל להשיג
בעצמי, ולבדי, כל דבר שארצה. אבל
בדרך הקשה למדתי כמה טעיתי…

מכל האבות הקדושים, אני מזדהה הכי הרבה עם אברהם אבינו. בכל פעם, כשאני קוראת איך השם אומר לו "לך לך" – ‘לך אל עצמך’, אני מרגישה כאב חד של הכרה והזדהות.

לפני שעלינו לארץ ישראל, הייתי בשיעור של רבי עקיבא טאץ, בו הוא דיבר על כך שהשם לא יכול היה לומר לאברהם לאן בסופו של דבר הוא אמור ללכת, כי אברהם של אז, באותה נקודה בה היה, בחרן, לא היה יכול להבין במה מדובר.

הוא לא יהיה מסוגל להבין את המבחנים והניסיונות איתם יצטרך להתמודד – ושאותם גם יעבור – וגם לא את הגבהים הרוחניים, שלא נתפסים בשכל, והקרבה אל השם אותה ישיג בהמשך, כשהשיא הוא בהקרבת יצחק בעקידה.

אהבתי את השיעור הזה. אבל זה קרה רק אחרי שעלינו לארץ ישראל בעצמנו, אז התחלתי להבין אותו באמת, בדרכים נפלאות.

כאשר אברהם הרשה לעצמו להתווכח עם השם על גורל סדום ועמורה, הוא אמר "ואנוכי עפר ואפר". בשיעור, הרב עקיבא טאץ הסביר שבאותה נקודה בחייו של אברהם – אפילו לפני שיצחק אבינו נולד – רוב הניסיונות והמבחנים שאברהם התמודד איתם, ועבר, העניקו לו הבנה פנימית מיוחדת על העובדה שאין לו שום דבר משל עצמו, אלא רק רצון השם הוא זה שקיים. על רצונותיו שלו הוא כבר וויתר.

כששמעתי את זה בלונדון, הבנתי את זה פחות או יותר. בסדר, אברהם היה עניו, הוא עשה כל מה שהשם אמר לו.

אבל מאז שאני גרה כאן – ומתמודדת עם הניסיונות והמבחנים הקטנים של "לך לך" – אני מבינה את הדברים בצורה שונה. הבנה זו לא באה מאליה ובכלל לא בדרך הקלה, היא באה כתוצאה מתקופה קשה שעברתי, וכל מה שניסיתי לעשות נכשל או לא הצליח כבר מההתחלה.

הייתי כל כך מלאת גאווה והלכתי עם ‘ראש בקיר’ כשעליתי לארץ. חשבתי שאוכל להשיג בעצמי, ולבדי, עם המאמצים שאני משקיעה – כל דבר שארצה. אבל בדרך הקשה למדתי כמה טעיתי.

בחוץ לארץ, יש ‘דיסטנס’ מהשם, שמצד אחד מזיק לכל הדעות לנשמתו של האדם ולשלום הפנימי שלו, ומהצד השני, מעניק לו תחושה שקרית של ביטחון שאם הוא עושה X, בסופו של דבר ישיג Y.

וזה הולך ככה: אם אתה משקיע כסף וזמן בלימודים אקדמאיים (X), בסופו של דבר תשיג עבודה טובה ומכניסה (Y). או: אם אתה צריך היתר בנייה מהעירייה ותדבר עם האנשים "הנכונים" ותשיג גם את האדריכל "הנכון" (X), יהיה לך את הרישיון הנכסף (Y). או: אם אתה משקיע בהכנת ארוחה, חינוך ילדים, או תקים עסק (X), כל מה שתנסה לעשות, במוקדם או במאוחר, יהיה הצלחה ‘מסחררת’ (Y).

בחוץ לארץ יש ‘סדר טבעי’ במהלך הדברים, מעין עקרונות הפעלה קבועים ומדודים, שגורמים לך לראות את המטרה ממש בידיים שלך.

בישראל, זה לא עובד כך.

כאשר עלינו לארץ ישראל, כ’אזרחים שבים’ (אבא שלי ישראלי) נתקלתי בכל סוגי הבעיות והקשיים כשרציתי להירשם באחת מקופות החולים. במשך 11 חודשים הלכתי וחזרתי, כמו כדור פינג-פונג, בין משרדי הדואר, משרד הקליטה, ומשרדי קופת חולים מכבי. בכל פעם נאמר לי שישנה בעיה כלשהי במערכת, ושאני צריכה לחדש את הניירת שלי.

כך הלכתי לי במעגל הזה, מגישה ומחדשת את הניירת שלי אחת לכמה שבועות, במשך 11 חודשים. בסופו של דבר, התיישבתי לפני הפקיד באחת ממרפאות מכבי ואמר לי, ש’עדיין יש בעיה’ ולא נקלטתי במערכת. אחרי 11 חודשים וטונות של מאמצים (X), ה-Y לא נראה בכלל באופק. בפעם הראשונה בחיי, אמרתי תפילה קטנה וביקשתי מהשם שייתן לי את הפתרון.

הפקיד לא אמר דבר. במשך חמש דקות הוא רק הקליד, ואז נתן לי את כרטיס החברות בקופה. הבעיה נפתרה. איך? מי יודע. אבל הייתה זו תחילתה של זריחת ההבנה שלי, שה-X היחיד שפועל כאן בישראל הוא התפילה.

מאז, שפע של דוגמאות עלו בראשי. כאשר הרכב שלך שובק חיים, כאשר אחד מהכפתורים של התנור החדש שקנית ממש לא מזמן לא פועל, המקרר החדש והיקר שלך לא עובד בדיוק כשפג תוקף האחריות עליו, חבילת האינטרנט שלך עדיין לא במחשב (למרות שהזמנת אותה מזמן ולמרות שכל השכנים שלך כבר מחוברים…), הטלפון שלך נשבר, קיבלת דו"חות תנועה על חניה במקומות שבכלל לא חנית, כל הפרחים בגינה שלך עוברים ‘מוות קולקטיבי’, הלקוח הכי חשוב של בעלך פשט את הרגל והותיר אחריו חוב עצום, העסק שלך – שהרגת את עצמך עד שהקמת אותו – מתמוטט בין לילה, הילדים שלך אומללים, שלום הבית שלך נשטף במי האסלה, ושום דבר לא הולך כמו שאתה רוצה!… אפילו הטיפוס ה’כל יכול’, העקשן והגאוותן חייב לעצור ולחשוב.

המחשבה – האיומה, הלא נוחה, זאת שגורמת למצוקת-מה – הראשונה שעולה בראשי היא: שאני לא יכולה לעשות שום דבר עד שהשם יחליט ויאמר שזה מה שצריך להיות. אני לא יכולה להכין ארוחת ערב, אני לא יכולה לתפוס את האוטובוס, ועוד מיליון ואחד דברים – בלי שהשם אומר.

השם כל כך טוב אליי. בכל פעם שנשבה בתוכי מחשבה, ולו הקטנה ביותר, שאני יכולה להחליט משהו לגבי היעד שלי – כמו לסגור הסכם על חוג אמנות בקיץ האחרון, אותו הייתי צריכה לבטל בגלל שהמינוס בבנק עבר את התקרה – השם הבהיר לי מי באמת שולט בעניינים.

לפעמים, אני מרגישה ממש מתוסכלת. לפעמים, אני מאחלת שיהיה לי קצת יותר מ’השקר הנוח’ שבחיי, זה שגרם לי להרגיש שאני יכולה לנווט את דרכי (למרות שהדרך הייתה מגיעה ל’אין מוצא’ בתוספת סבל רב).

אך יותר מכל, הבנתי שהסוף של "אני" הוא, בעצם, הדבר הכי טוב. ככל אני מתרוקנת מ"אני", כך יש לי יותר מקום להשם, ואני זוכה ליותר הזדמנויות להתקרב אליו, יחד עם משפחתי, בדרך ממש ניסית.

כשקראתי את פרשת "לך לך" לפני מספר שבועות, הבנתי כמה רחוק הגעתי. אם השם היה מראה לי כמה מאתגרות יהיו השנים האחרונות כבר מההתחלה, הלונדון הישנה שבי אף פעם לא הייתה יוצאת למסע.

מי רוצה להיות עפר ואפר?!?!

אבל היום, כשאני שומעת אנשים, ובצורה די צורמת, מדברים על "אני", ובביטחון רב מתכננים את הכיוונים והדרכים בחייהם, בתוך תוכי אני ממש נרתעת. השם כל כך טוב לכל כך הרבה אנשים, אבל הם חושבים שזה בגלל שהם אלה עושים. הם אף פעם לא אומרים ‘תודה לך השם’. הם אף פעם לא עוצרים וחושבים מה הם יכולים לעשות בתמורה, להשם. חוסר הכרת הטוב שלהם ממש מעורר בהלה…

היום, כשהבחירה היא בין להיות עפר ואפר, או להיות מלאה בריקנות, גאווה ואגו, אני לא מהססת בכלל ובוחרת בראשונה – ביחד עם השם. זאת המציאות, ובאמת, הכל שם. "אני" בלי השם, גם אם מדובר באדם העשיר והמוצלח ביותר שיש, בסופו של דבר, זה השקר הכי גדול. ושקרים ועולם האמת הם שני דברים שלא הולכים ביחד.