כנפיים שבורות

הן דחפו אותי החוצה והבריחו
אותי, מהיהדות. זה כאב מאוד.
מאז, לא הפסקתי לחשוב ולתהות
"האם זה עולמו של אלוקים?"

אני חושבת שהייתי בת 15 באותו קיץ. לבשתי את השמלה הכי יפה שיש לי. בעצם, זאת השמלה היחידה שהייתה לי. כחולה בלי שרוולים. וגם נזהרתי. עטפתי את עצמי עם שָׁל, לא אטום, סרוג כזה ומחורר. המדריך שליווה את הקבוצה שלנו אמר לנו שבכניסה לשכונת מאה שערים יש שלט גדול המורה להיכנס לשכונה בלבוש צנוע. מבחינתנו זה אומר, לא להגיע עם חולצות ללא שרוולים.

באותה שבת בבוקר זרקו אותי מבית הכנסת. הנשים בבית הכנסת הקטן התחילו לצעוק עליי ולקרוא לי בכל מיני שמות בשפה שלא הבנתי. בהמשך גיליתי מה הן אמרו, או יותר נכון צעקו. וכשהבנתי מה משמעות המילים, הרגשתי כל כך נמוכה בגללן, בגלל אותן מילים. הן דחפו אותי מבית הכנסת החוצה והבריחו אותי, מהיהדות. זה כאב מאוד. מאז, לא הפסקתי לחשוב ולתהות "האם זה עולמו של אלוקים?"

באכסניה. התכרבלתי במיטה וקראתי שוב את אותו חיבור קצר, מעין בקשה, שכתבתי כדי להצטרף לטיול בני נוער לארץ ישראל שאמור להיערך בקיץ. וזה תוכנו:

אשמח מאוד לנסוע לישראל. הרבה אנשים ישמחו מאוד לנסוע בגלל חלום-חיים שיש להם, אותו היו רוצים להגשים. כי כשהם אומרים את המילה "ישראל" משהו בתוכם זז בעוצמה. אני מאוד מכבדת אותם. הייתי מאוד שמחה להרגיש משהו ולהאמין במשהו חזק מאוד כמותם. אני חולמת עליהם – אבל אני לא שותפה להבנה שלהם.

אני מרגישה, באיזשהו מקום בתוכי, שישראל יכולה לעזור לי. אני רוצה להיות בעיר הרוחנית, ירושלים. להגיע לארץ בה החלומות מתגשמים. כי אני נמשכת לישראל כמו אל מגנט.

כשהייתי בבית הכנסת ראיתי אדם זקן דתי יושב מאחור. הוא התפלל עם כזה רגש, כזאת אהבה, עד שבנקודות חסרות הרגש שלי קרה משהו. פניו היו מלאות בשנים של מחשבות. אני רוצה לנסוע לישראל כי כשאחזור ואומר את המילה "ירושלים" בתפילות שלי – ארגיש שאני באמת שם – יחד עם אותו זקן.

ואז, כשאני עדיין לא מוכנה להתמודד עם המציאות, אני קוראת את מה שכתבתי ביומן האישי שלי:

1 ביולי, 1971

אני כאן.

אני יודעת חזק מאוד בתוכי שישראל ואני נועדנו זו לזו. אחרי שנחתנו, האוטובוס הסיע אותנו הישר לירושלים, לכותל המערבי אל הלילה היפה שלה, שהכה בי בעוצמה. התנ"ך הפך למוחשי וחי. זה היה מדהים.

אני כל כך שייכת לזה. זה אני. רק מעצם העובדה שאני כאן, אני מרגישה שהיצירתיות שבי רק גואה. הנגיעה באבני הכותל נגעה במשהו עמוק עמוק בתוכי, משהו שמפחד לצאת החוצה. האם אמצא בתוכי את אותו כוח שעוזר לכותל להמשיך ולעמוד על מקומו?

קשה לי להאמין שזה כל כך אמיתי. העיר העתיקה נראית כמו כפר מהאגדות, ממש כמו שחלמתי.

5 ביולי, 1971

ה’למה?’ הגדול מכה בי ישר בפנים. אני כל כך מפונקת.

היום ביקרנו באתר הזיכרון לשואה – "יד ושם". עכשיו, אנחנו יושבים בחדר האוכל ומתלוננים על האוכל ועל החדרים שקיבלנו.

אבל התמונה של האיש המתפלל עם הטלית והתפילין, מוקף בחיילים נאצים שצוחקים עליו, ממשיכה לנעוץ בי מבטים.

כמה חזקה הייתה התפילה שלו, מלאת רגש וכוח שהצליחו להתגבר אפילו על המוות. האם יש לנו עדיין את הכוח הזה?

16 ביולי, 1971

הגחלת, זו שאני מנסה לחנוק ולדכא, עדיין בוערת בתוכי. היא ממשיכה לבעור וכנראה שוקעת עמוק עמוק בתוך ישותי. האם זה החלק הקדוש שבי? זה כבר יותר מדי בשבילי, אפילו רק לדבר על זה…

21 ביולי, 1971

כשאני מתפללת, כשאני מקשיבה ולומדת, אני מרגישה את עצמי.

הדברים הבאים, שנכתבו ב-23 ביולי, סוערים ומלאי זעם. הם נכתבו על אותו יום בו הושלכתי מבית הכנסת שהעזתי להיכנס אליו, זה במאה שערים. אחרי זה, לא יהיו עוד רישומים או דברים כתובים על החיפוש הרוחני בירושלים. גם לא מהשבועיים האחרונים של הטיול בישראל, וגם לא בשנים שאחרי. ההתנוצצות הרוחנית התחלפה בציניות. ניסיתי לדחוק את הנשמה כמה שיותר למטה – לכסות ולהגן עליה מפני עוד מכות, אבל היא כל הזמן הציצה וניסתה לצאת החוצה.

אז חיפשתי רוחניות בשדות זרים. בדתות אחרות, באמנות, במרחב הגדול של המדע, בארגונים הומניטאריים שונים, ביצירת קשרים עם אנשים לא יהודים, בעצם, בכל מיני מקומות. במקומות שלא ישפטו אותי באופן שטחי וחיצוני, וגם לא את הלבוש שלי.

אך שבע שנים לאחר מכן, אחרי התנסויות כואבות ומשפילות שאותן הייתי מעדיפה לא לעבור, מצאתי, בסופו של דבר, ביהדות, את המזון הרוחני אליו התאוותי. כשחזרתי לישראל, הלכתי בשבת בבוקר לאותו בית כנסת. עם שרוולים ארוכים וגרבי ניילון. נכנסתי פנימה והתיישבתי. הכנסתי את ראשי עמוק בתוך הסידור הראשון שמצאתי. הנשים, שראו שאני חדשה בעניין, עזרו לי למצוא את הדפים הנכונים של התפילה. חלק מהן הזמינו אותי לבתיהן אחרי התפילה, לחלוק עימן את סעודת השבת הצנועה והפשוטה.

למה חזרתי? בגלל ששום דבר אחר לא התאים לדרך העמוקה. שום דבר אחר לא הצית את הנשמה היהודית שלי. לא משנה כמה ניסיתי, וניסיתי מאוד, לא יכולתי לחנוק יותר את הגחלת שהמשיכה לבעור ולבעור שם בחשיכה. והיא התגעגעה לעוד. חלק מסוים בתוכי, החלק הקדוש, לא עזב.

הגעגועים שלא ידעו שובע במשך שנים, מצאו את העונג האינסופי שחיפשו.

מצאתי גם את חוסר הסבלנות והראש ה’סגור’ שיכולים לגרום לאנשים לברוח. ואנו, אלה שחזרנו, למרות הכל, יכולים לנסות ולעשות כל שביכולתנו כדי להבין את כל הצדדים המעורבים.

אני מקווה שלעולם לא אגרום לאף אחד לחוות את מה שחוויתי.

אבל אני לא גרה במאה שערים,

ואני גם לא גרה בגן עדן.

כי שם, בגן עדן, הרבה לפני שהכנסנו את התאוות הגשמיות לתוכנו, הגוף שלנו, זה שקיבלנו כאן בעולם הזה, אמור לשמש לבוש טהור לנשמתנו. ברגע שחווינו את טעמו של הסיפוק-העצמי מעץ הדעת, הגוף כבר לא מצליח ‘להתיישב’ עם המהות הרוחנית שלנו. בנקודה זו הבגדים הופכים להכרחיים ונחוצים מאוד, והשם מספק לנו אותם. עם ליטוש עצמי, הגוף הגשמי שלנו יכול להצטרף בחזרה למסע ולהתאזן עם הרוחניות העמוקה שבתוכנו.

בגיל 15, אני באמת חושבת שאותן נשים מבית הכנסת ניסו ללמד אותי את זה. אמנם הן לא ידעו איך לעשות זאת, ובודאי גם לא עזרו, אבל הן ניסו בדרך שלהן.

וכל מה שאני יכולה לעשות הוא לנסות, גם, בדרך שלי.

כנפיים שבורות

איפה החופש שהבטיחו?
היכן מפתח הכניסה?
בואו ותראו את האסירה,
שחשבה שהיא יכולה לעוף.

בנות דתיות בקיץ,
עם חולצות מכופתרות עד הסוף,
חצאיות ארוכות וגרבי ניילון,
ראיתי אותן כשעברתי לידן.

בתוכי, צחקתי עליהן,
על הבנות שראיתי.
הן מפסידות כל כך הרבה,
עד כמה לכודים אנשים יכולים להיות?

אבל איך יכולתי לדעת אז,
כשטיילתי ביום קיצי,
צועדת ממש לידן, בקושי לבושה,
שנים לפני הכאב.

הן הסתירו את הכנפיים שלהן,
ושלי פשוט נשברו ונמעכו.
למה קפצתי יותר מדי מהר?
למה הילדוּת שלי עברה כל כך מהר?

כנפי קריסטל הן אוצר יקר,
גם בגיל צעיר שכזה.
הכנפיים שלי, כך למדתי, נשברו,
כשניסיתי להלום בהן את סורגי הכלוב.

הכנפיים שלי נשברו מזמן.
אבל האם הן יתרפאו?
הבנות האלו עפות עכשיו מעל לקשת.
תגידו לי, איך זה מרגיש?

בתוכי, אני ממשיכה להכות,
אך לשווא וללא תועלת.
האם אשתחרר אי פעם?
עכשיו, כשאני רואה את התמונה –
השתניתי, כמה אירוני.

איפה החופש שהבטיחו?
היכן מפתח הכניסה?
אני כאן. תראו את האסירה,
זאת שחשבה שהיא יכולה לעוף.