פשיטות. חד וחלק.

כשאנשים יודעים על מה הם
מדברים, הם יכולים לסכם את
הדברים שלהם במשפט אחד.
וכשהם לא יודעים, אפילו 300
עמודים לא יספיקו להם!

אחת העבודות בהן עסקתי ב’גלגול’ הקודם בחיי, היה סופרת צללים של שרים בפרלמנט הבריטי. קיבלתי 100-300 מסמכים, קראתי את כולם ואז, סיכמתי את מה שהם ניסו לומר בכמה משפטים, או במספר נקודות מפתח.

לא פעם, המסמכים היו מלאים ב’דיבור סרק’ מעורפלים ובכלל לא ברורים. במקרה כזה הייתי חוזרת לאנשים שכתבו אותם ומבררת למה בדיוק התכוון ‘המשורר’. בעבודה הזו עסקתי בערך חמש שנים, אבל למדתי ממנה דבר מאוד עמוק וחשוב: כשאנשים יודעים על מה הם מדברים, הם יכולים לסכם את הדברים שלהם במשפט אחד. וכשהם לא יודעים, אפילו 300 עמודים לא יספיקו להם!

חשבתי על זה לאחרונה. זה היה אחרי שיחה עם כמה מחברותיי שהתחילו להכניס יותר אמונה והתבודדות לחייהן. הן דיברו על הרעיונות האלה אבל מתוך ההכרות שלהן איתם, לכן הרעיונות היו ‘מתקררים’ מהר מאוד.

ההתוודעות למושגים וללימוד חסידות ברסלב הייתה רחוקה מאוד מהמושג פשטות, באיזשהו מקום אפילו ‘ילדותית’, ואז עלו הטיעונים: לאן נעלמו הדיונים הפילוסופיים העמוקים? איפה הויכוחים האינטלקטואלים?

הכל היה כל כך רחוק מלהיות שחור ולבן.

הרבה פעמים אנשים אומרים לי, כשאנחנו מגיעים בשיחה לנושא הזה: "אלוקים נתן לי שכל, הוא מצפה ממני שאשתמש בו, לא שאתעלם ממנו ואשען על ‘אמונה’".

לפעמים, אני תוהה מה יתוש על אחד מקירות גן עדן היה שומע?… אולי: "חוה, אלוקים נתן לך ולאדם שכל בגלל שהייתה לו סיבה. הוא לא ברא אתכם כמו שאר החיות, אז אתם יכולים לחשוב בעצמכם ולהחליט לעצמכם מהי הדרך הטובה ביותר לעבוד אותו".

"כן, זה נכון נחש, אבל הוא אמר לנו שאנחנו באמת לא יכולים לאכול מהעץ הזה".

נו חוה, בחייך! כמה פשטני. כמה שחור-לבן אפשר להיות?! למה השם שם את העץ הזה בגן עדן אם הוא לא היה רוצה שאת ואדם תאכלו ממנו?!"

כמובן, כל השאר היסטוריה.

אבל לפי החשיבה-תפישה היהודית, הסיבה העיקרית לכך שכולנו נמצאים כאן היום, היא בגלל שכולנו עדיין מנסים לתקן את חטא אדם וחוה. הייתה להם רק מצווה אחת לקיים: לא לאכול מעץ הדעת. כל מה שהיה מוטל עליהם לעשות הוא רק לשים את השכל שלהם בצד, ולמלא את מה שהשם ביקש מהם (לא) לעשות. בלי לנמק, בלי לנתח ולהסביר, ובלי לערב את האגו שלהם ולהחליט מה השם באמת רצה שהם יעשו. והם נכשלו.

פעם שמעתי שיעור נפלא על הנושא הזה, שמסביר לעומק את כל הניסיון של אדם לעבוד את השם בדרך שהשם רצה. אדם ידע שאכילה מעץ הדעת תוביל את העולם לכאוס וחשיכה. הוא ידע שזה יביא מוות ובלבול לעולם. אבל בכל זאת אכל, כי רצה להוכיח להשם שגם בנסיבות הקיימות – אפילו מחוץ ל’גן עדן’ – האנושות תשרת את השם בנאמנות ועבודתו של האדם תהיה הרבה יותר יקרה וחשובה. למה? כי יהיו מניעות וקשיים גדולים עליהם נצטרך להתגבר.

ברור שיש עומק רב במה שנאמר לעיל ומעבר למה שהמאמר הזה מקיף (וגם מעבר להבנה שלי). אבל בתמצות, אדם נכשל בניסיון מכיוון שבמקום לעשות את מה שהשם באמת רצה, הוא עשה את מה שהוא חשב שהשם רוצה. במקום להקשיב להשם – שאמר בצורה מפורשת, פשוטה ואמיתית – הוא ניתח בשכלו את המצווה, סיבך את העניינים, והמצב הגיע לאן שהגיע.

אם אדם יכול היה לעשות טעות שיפוטית כזאת, אז איזו תקווה נשארה לנו? אנחנו, שיש לנו 613 מצוות לשמור ולקיים, ומיליון ואחת דעות על איך, איך לא, למה, למה כן או לא, לעשות או לא, איך אנחנו, צאצאיהם של אדם וחוה, יכולים לדמיין בכלל שיש ביכולתנו לתקן את החטא הזה?

כמו הרבה דברים, זה באמת פשוט. במקום לנתח, לדון, להתפלסף ולהתווכח, עלינו להשליך את השכל שלנו הצידה, ולשאוף לקיים את מצוותיו של השם בפשטות מוחלטת. חד וחלק.

לא בגלל שמישהו שכנע אותנו עם איזה טיעון ‘גאוני’, ולא בגלל שאנחנו ‘מבינים’ מכוח השכל הגדול שלנו למה אנחנו צריכים לעשות את זה, וגם לא בגלל שזה נשמע לנו הגיוני. אלא רק בגלל שהשם אמר.

זה הדבר הכי קשה בעולם, וזה גם הדבר הכי קל בעולם.

זה קשה, בגלל שהאגו שלנו לא יכול לסבול את הרעיון שלא תהיה לנו מילה בכל נושא שעולה על הפרק. מצד שני, זה בכלל לא תלוי באגו שלנו להחליט אם זה ‘נכון או לא’. ולא רק, גם לא נקבל שום קרדיט על תרגול ‘המוח העצום שלנו’ על מנת להיראות חכמים יותר.

וזה הדבר הכי קל שיש בעולם, כי אם נבין באמת, אבל באמת, שאין שום שכל בעולם, אפילו הגדול ביותר, אפילו של המדען והחכם העצום עלי אדמות, שיכול להשתוות לחכמתו ואינסופיותו של השם יתברך.

כאשר אנשים רוצים להשתמש בשכל שלהם, במקום לעשות בפשטות את מה שהשם רוצה, הם אומרים: "אם זה לא נשמע לי הגיוני, אז זה לא נכון. אם השם לא מתאים לשכל שלי, לדרך החשיבה שלי, הוא לא צודק".

השם הוא יוצר העולם. אנחנו הנבראים. זה לא צריך להישמע לנו הגיוני, אם אנחנו באמת מבינים שהתפקיד שלנו הוא לעשות את מה שהשם רוצה. והשכל ניתן כדי לאפשר לנו את חופש הבחירה.

אנחנו יכולים לבחור ולראות עד כמה המשוואה באמת פשוטה, ולשמור את מצוותיו של השם על הצד הטוב ביותר בפשטות ובכנות, או – שאנחנו יכולים לבחור להיכנס לויכוח פילוסופי חסר משמעות, ובמקביל – לחפש עלה תאנה שכלי לבעיה שלנו. במילים אחרות, אנחנו לא רוצים לעשות באמת את מה שהשם אומר לנו.

פשטות, זה יכול להיות. שחור ולבן – בהחלט כן. אבל ילדותי? ממש לא. ככל שמעמיקים בזה, מגלים עד כמה שזה רציני. כי שתי אפשרויות עומדות לפנינו: או שנבחר לעשות את החלק הקטן שלנו בתיקון חטא אדם הראשון, ועל ידי זה נביא את העולם לתיקונו השלם, את השלום והגאולה. או, להנציח את הבעיה – עם כל הסבל, הצער והאומללות שמתלווים אליה.

וכשמסתכלים על זה כך, זה באמת ‘לא כזה שכל’.