על תירס בקופסת שימורים ועל חתונה

ניסיתי להסביר לו שכל הנקודה
של הסיפור נועדה לגרום לנו להבין
שאנחנו, בעצמנו, לפעמים עושים
טעויות. מה לא בסדר בזה?

היה זה באחת מאותן ארוחות ערב מלאות לחץ, ולענות לטלפון היה דבר בכלל לא מתאים. אפילו מגוחך. אבל הצורך של אמא מוטרדת לשמוע קול בוגר שמדבר בצורה רגועה ומניחה את הדעת הוא בלתי נדחה.

הרמתי את השפופרת והתבשרתי לשמוע את החדשות המרגשות: הבת של חברים שלנו מתחתנת. לקחתי עט, מיהרתי לכיוון המטבח, שם נמצא לוח השנה, ו’בקוביה’ המתאימה שרבטתי את הפרטים הרלוונטיים.

כעבור שבוע, בעוד רגע של לחץ, כשאני מנסה להכין ארוחה הכי מהר שאפשר, שלחתי את בן ה-6 שלי לחנות שבפינת הרחוב, כדי לקנות תירס בקופסאות שימורים. נתתי לו פתק שייתן למוכר בו כתבתי בדיוק כמה קופסאות אני רוצה, ובעיקר ביקשתי את הסוג שאין בו סוכר. ואת "בלי סוכר!" הדגשתי עם שלושה קווים מתחת.

הבן שלי חזר אחרי עשר דקות. בשמחה ובגאווה הניח את קופסאות השימורים על השולחן והלך למטבח להביא את הפותחן. נאנחתי. מבט חטוף על עטיפת הקופסה גילה לי שזה לא הסוג הנכון. אופס. ברשימת המרכיבים של המוצר כתוב: תירס, מים, סוכר. אוי…

"לקחת את הקופסאות לבד?" שאלתי את הילד.

"לא".

"אמממ. נתת למוכר את הפתק?"

הילד הניד בראשו ‘כן’.

מוזר. "זה הרבה יותר יקר!" אמרתי. ובתוך תוכי רתחתי. איך המוכר העז להרוויח על חשבון תמימותו של הילד שלי?

לפני שהתפוצצתי, נזכרתי במשהו שקראתי לאחרונה בספרה של הרבנית יהודית סמט – "הצד השני של הסיפור", על חשיבות העניין של כף זכות – לדון לכף זכות ובהגינות את הזולת. הרבנית סמט מסבירה כי ברגע שאנו שופטים-דנים מישהו, אנו בעצמנו עוברים את אותו תהליך בשמים – גם אנחנו נשפטים. והדרך בה השם שופט ודן את האדם היא השתקפות לאיך שאדם דן ושופט את חברו. במו לשוננו אנו חורצים את דיננו…

"נו", גערתי בעצמי, "עדיף שאחשוב מהר ואדון לכף זכות את המוכר". הנה הזדמנות לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". רציתי למצוא זכות על המוכר בדיוק כמו שהייתי רוצה שמישהו ימצא זכות עלי, אם אעשה משהו לא ראוי.

פתאום, נזכרתי שכתבתי "בלי מלח" (והדגשתי עם שלושה קווים מתחת) ולא "בלי סוכר", כפי שרציתי לכתחילה.

הסברתי לילדים שלי את מה שקרה: איך מיהרתי להגיב ועוד לדון לכף חובה את המוכר התמים מהחנות שבפינת הרחוב, ועד כמה עלינו להיזהר ולא לקפוץ ולהסיק מסקנות שיכולות להיות שגויות!

כעבור שבעה שבועות, "סיפור התירס" המשפחתי שלנו פורסם בעלון השבועי של הישיבה שלנו.

ביום שלישי של אותו שבוע, כש’תלשתי’ את החודש שחלף מלוח השנה, שמתי לב שביום זה, שרבטתי כמה אותיות לא ברורות: "שבע ושלושים חופה, אולם שמחה השמחה", אבל שכחתי לכתוב של מי החתונה!

בדיוק לפני שהילדים הגיעו הביתה לארוחת-צהריים, הטלפון צלצל. לא זיהיתי את הקול שמעבר לקו. היה זה אדם צעיר שהתקשר וביקש סליחה על ההפרעה, אך יש לו משהו לומר לי על סיפור התירס שלי. כאשר קרא את הסיפור בעלון של הישיבה, הוא אמר לאשתו: "איזה דבר טיפשי לעשות, לכתוב את המילה הלא נכונה על הפתק!"

אני, כמובן, ניסיתי להסביר לו שכל הנקודה של הסיפור נועדה לגרום לנו להבין שאנחנו, בעצמנו, לפעמים עושים טעויות, ושאנחנו צריכים לדון אחד את השני לכף זכות.

"כן, אבל זה היה עדיין דבר טיפשי לעשות! וגם לך, לפרסם את הסיפור הזה בציבור ולהכריז בקולי קולות על הטעויות שלך, זה מגוחך".

ניסיתי – ללא הצלחה – לשכנע אותו להתבונן על מעלת המידה הזו ולהבין שכולנו עושים טעויות, לכן אנו חייבים לבחון תמיד את מעשינו לפני שאנו ניגשים למלאכת השיפוט – לפני שדנים את הזולת. עד שהשיחה הסתיימה, הרגשתי אי נוחות ומעט לחץ. אולי באמת עשיתי טעות כשפרסמתי את החולשה שלי? החלטתי להתקשר לרבי נחמן בולמן זצ"ל ולשאול אותו האם אכן טעיתי או שמא היה זה נכון לעשות.

"מתי יהיה נוח לדבר עם הרב?" שאלתי את הרבנית שענתה לטלפון.

"בסביבות חמש וחצי".

חמש וחצי? זה לא בדיוק מסתדר לי, חשבתי. "אפשר להתקשר בשעה יותר מאוחרת, לקראת הערב?"

"לא, אנחנו לא נהיה בבית. אנחנו הולכים לחתונה", השיבה הרבנית.

"לחתונה???" שאלתי, ורצתי למטבח להציץ בלוח השנה ולנסות לאמת פרטים. "שבע וחצי בשמחה השמחה?"

"כן, זאת החתונה".

"הרבנית בולמן!" שאגתי, "תוכלי לומר לי בבקשה של מי החתונה הזאת?"

היא אמרה לי. כך ידעתי מי מתחתן – הבת של חברים שלנו, ולמזלי גם הגעתי לחתונה שממש לא הייתי רוצה לפספס!

ולעצתו של רבי בולמן בנוגע לשאלה שלי בנושא הוידוי ברבים על חולשתי… טוב, אז אם קראתם את המאמר הבנתם מה הייתה התשובה שלו!