שרוף את הגשר

אני חושבת על לפחות חמש
הזדמנויות שהייתי, מן הסתם,
מנצלת וחוזרת לשם. אבל
לא יכולנו לעזוב – שרפנו את
הגשר. ‘נתקענו’ כאן.

מאז שעליתי לארץ ישראל, השתכנעתי יותר ויותר שזה כמעט בלתי אפשרי שיהיה ליהודי קשר אמיתי עם בורא עולם במקום אחר.

אני רואה עכשיו עד כמה בעלי ואני צמחנו ברוחניות שלנו, כמה ‘מודעות לאלוקים’ חדרה לכל פינה וסדק בחיינו, עד כמה היינו צריכים להבין שאנחנו לא שולטים בחיים שלנו, וכמה יראת-השמים שלנו גדלה, והכל בגלל שעלינו לארץ ישראל.

זה לא היה קורה אם היינו נשארים במקום הנוח בלונדון. כן, השם היה ממשיך לשלוח לנו את קריאות ההתעוררות ששלח לנו. הוא היה ממשיך לתת לנו להרגיש חרדה, לחץ גובר, וחוסר סיפוק מקשרי משפחה מתוחים, או פאניקה. אבל באמת, אין לי שום ספק שלעולם לא היינו מצליחים לעשות פעולת חשבון פשוטה של ‘אחד ועוד אחד’ כדי להבין את המסר שהוא ניסה לשלוח לנו, אם היינו נשארים שם.

עדיין הייתי חולמת על כך שעוד כסף הוא התשובה למכבש הלחצים שהיה עלינו, ולהרוג את עצמי בשבילו… ובתמורה, היה רק מחמיר את הלחץ ומביא אותי להתמוטטות עצבים, שהייתה במרחק נגיעה, אם ‘משהו’ לא ישתנה.

עבורנו, ה’משהו’ הזה הייתה העלייה לארץ ישראל. כאשר עלינו, החיים לא היו, בלשון המעטה, קלים ונוחים לנשמה שלי. למרות כל הנוחות החיצונית שהייתה לנו שם, לא הייתה לנו שום ברירה. או שאנחנו עולים לישראל, או שהייתי משתגעת.

השם ריחם עלינו. באותו זמן שהוא נתן לנו את הסיבה המשכנעת והחד-משמעית לעלות לישראל, הוא גם נתן לי רעיון בראשי – שאנחנו צריכים לשרוף את כל הגשרים שלנו באנגליה.

ההורים שלי עברו ממקום למקום הרבה פעמים כשהייתי צעירה, וראיתי מכלי ראשון שאנשים ששמרו על הבית המשפחתי כ’השקעה’, תמיד סיימו עם עזיבה וחזרה לביתם, למרות הכוונות הטובות שלהם. המעבר הזה לא פשוט וגם לא קל בכלל, גם כשלא מדובר בעליה לישראל.

תמיד יהיו התפתחויות לא צפויות ומהמורות שלא חשבת עליהן בדרך, ואם הגשר חזרה למקום ממנו באת לא נשרף, זה יהיה הדבר הקל ביותר בעולם לעשות – לוותר עם המשוכה הראשונה שתיתקל בה ותחזור ‘הביתה’. אלה, בערך, היו חיי ה’פינג פונג’ של משפחתי – מקנדה לאנגליה ועם הפסקה קצרה בצרפת – במשך מספר שנים. ועד שמצאתי את עצמי בנווה דניאל, עברתי ממקום למקום קרוב ל-20 פעמים.

כאשר החלטנו שאנו עושים את זה ועולים לישראל, לפני חמש שנים, מחירי הבתים בלונדון הרקיעו לשחקים. אפילו דירת שלושה חדרים ממוצעת כמו שלנו עלתה המון. באותו זמן, היה לנו ברור כשמש שאם נמכור את הבית הסיכויים שלנו לקנות בית חדש אפסיים.

"תמכור אותו!" אמרתי לבעלי. שרוף את הגשר ללונדון, כי אם לא נעשה את זה, לא נעמוד בפיתוי של הפתח חזרה לאנגליה. הרבה אנשים חשבו שיצאנו מדעתנו. למה לא לשמור את הבית? מה, לא ברור לנו שאם נמכור אותו לא נצליח לחזור ללונדון אם דברים ‘לא ילכו’ בישראל?

"תמכור אותו!" המשכתי לומר לבעלי. "אני לא מסתכנת במעבר לישראל עד שאוודא שאנחנו באמת ‘נתקעים’ שם, ואין לנו שום ברירה אלא לעשות כל שביכולתנו כדי ש’ילך לנו’ שם!"

זה היה הדבר הנכון והטוב ביותר לעשות, אבל לא יצא לפועל כמו שציפיתי שיקרה. כדי לקדם קצת את התהליך ו’להיתקע’ בישראל, קנינו בית בעיר מודיעין – בדיוק לפני שהמחירים שם קפצו לשמים, ותודה לא-ל, כשמכרנו אותו כעבור שנה, המחיר שלו עלה בצורה משמעותית – דבר שעזר לנו מאוד עם החובות שהשתרגו על הצוואר שלנו.

בהמשך, קנינו בית קטן יותר, וזול יותר, בשכונת רמות, אחד מפרברי ירושלים. בבית הזה אף פעם לא גרנו, מכיוון שלהשם היו תכניות אחרות בשבילנו. מכרנו גם את הבית הזה, וגם מחירו עלה בצורה משמעותית ועזר לנו לכסות עוד נתח מהחובות, את הוצאות התיווך, עורך הדין וכדומה.

אחרי תפילות רבות, השם נתן לנו בית בנווה דניאל, שערכו היה הרבה יותר פחות בתקופה בה קנינו אותו, ומושלם בשבילנו. שנתיים עברו, והמחירים בנווה דניאל עולים ועוברים את התקרה, לעומת מחירי הבתים בלונדון, שם הם נשארו כפי שהם ואפילו ירדו.

בקיצור, שריפת הגשר חסכה לנו המון כסף. וזה עוד בלי להזכיר עד כמה היא הצילה אותנו מהוצאות גדולות ואפילו מיותרות.

אבל יותר מכל, וחשוב מכל, היא הבטיחה את הגעתנו לישראל עם ראש צלול וכוונות ברורות, שלא משנה באילו מניעות ניתקל ואילו ניסיונות השם ישלח לנו, אנחנו נתפלל, ונתפלל ונתפלל עוד ועוד שהשם ייתן לנו את הזכות העצומה להישאר כאן. נקודה.

כי אם הבית בלונדון היה עדיין ברשותנו, אני חושבת על לפחות חמש הזדמנויות שהייתי, מן הסתם, מנצלת וחוזרת לשם. למשל, כשהעסק של בעלי קרס. או כשבעלי פוטר ממקום עבודתו, או כשהוא היה מובטל במשך שנה. או כשלא יכולנו למצוא את הקהילה שמתאימה לנו, או כשהכל היה נראה גרוע ושום דבר לא הולך.

אבל לא יכולנו לעזוב – שרפנו את הגשר. אז במקום, התפללנו, והתפללנו והתפללנו. התפללתי מעומק ליבי להשם שייתן לבעלי מקום עבודה כדי שנוכל להישאר בארץ ישראל. ותודה לא-ל, הוא ריחם עלינו ונתן לבעלי מקום עבודה מושלם, בירושלים, שמאפשר לו ללמוד מספר שעות בכל יום לפני שהוא מתחיל את יום העבודה שלו.

לא היה לו את זה בלונדון. ואף פעם לא יכולתי להתפלל בכותל בכל פעם שרציתי, או לראות את הילדים שלי גדלים במקום עליו אני קוראת בתנ"ך בכל שבוע.

מתוך התבוננות וראיה לעומק, הניסיונות שעברנו הראו לי שהמניעה הגדולה והיחידה שעומדת בדרכו של אדם היא חוסר אמונה (וכמובן שזה עוד יותר מקשה על מי שרוצה לעלות לישראל, כי אז הוא צריך המון אמונה וביטחון). אם לא היינו מתחילים לחזק ולפתח את האמונה שהשם רצה אותנו בישראל, ולא רק, אלא רוצה אותנו כאן בתנאים שלו, אף פעם לא היינו מצליחים ‘להיתקע’ כאן.

אם אדם רוצה להיות מאושר, גם כשמדובר בעזיבת מקום או עליה – הוא צריך להשאיר את האגו והציפיות הנפוחות מאחור. אתה צריך לקבל כל מניעה או קושי באהבה, ולהפנים שכל קושי מצחצח ומזכך את נשמתך, כי אם לא, כל קושי כזה ימנע ממך להיות היהודי הטוב ביותר שתוכל להיות.

ישראל לא הבעיה. אתה הבעיה.

אם אתה מבין את זה, אז הרבה לפני שתגיע לכאן תזכה שהעלייה תהיה הרבה יותר קלה, חלקה ובטוחה, ומהנה מאוד. ואם לא, אז אתה יכול לגור כאן 50 שנה – ואז לעשות קווץ’ לכל ה-50 שנה ולפספס את הנקודה האמיתית.

והנקודה היא: שהשם מנהל את העולם. הנקודה היא, שהשם יודע הכי טוב מה אנחנו באמת צריכים ומה הכי טוב בשבילנו, לא אנחנו. הנקודה היא שאנחנו לא פעם חושבים שנצליח לחיות חיים יהודיים מושלמים בחוץ לארץ, מוקפים בכל הלוקסוס והנוחות – אבל באמת, אנחנו לא יכולים.

שינוי מקום, עזיבת מקום מגורים או ארץ – זה דבר קשה. אבל בטווח הרחוק, הרבה יותר קשה להיות בגלות. הבית נמצא במקום הלא נכון. המשפחה נמצאת במקום הלא נכון. העתיד שלך נמצא במקום הלא נכון.

וכמו שרבי נחמן מלמד אותו, שהעולם הזה הוא גשר צר מאוד. בקצה האחד שלו נמצאת הגלות – רוחנית וגשמית. ובקצה השני שלו נמצאת הגאולה, עתיד ושמחה עצומה על היותנו חלק מעם ישראל. זה מקומנו.