מה, לא ידעת?

רגע, לא זכור לי ששאלו אותי אם
אני רוצה להיות חולה, או שלא תהיה
לי פרנסה טובה או שמישהו יבזה
אותי! שאני הכרעתי את הדין?! ואיך
נהייתי פתאום ‘כבוד השופט’?

המשנה באבות (ג’, יט) אומרת: "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו".

מה זה אומר?

כאשר רוצים משמים לפרוע לאדם את עוונותיו, כלומר כשהוא צריך לקבל עונש עליהם, זה קורה בשתי דרכים:

האחת – מדעתו: כאשר הוא יודע שהעונש מגיע לו והוא מסכים לקבל את הייסורים על חטאו.

והשנייה – שלא מדעתו: כאשר הוא לא יודע שמגיע לו עונש, וכמובן שאינו מסכים לקבל את הייסורים.

עניין זה מסביר לנו רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן קי"ג), דבר שהפך לכלל גדול מאוד בחיים ואותו שמע בשם רבי ישראל הבעל שם הקדוש זי"ע: "כִּי קודֶם כָּל גְּזַר דִּין שֶׁבָּעוֹלָם חַס וְשָׁלוֹם מְאַסְּפִין כָּל הָעוֹלָם אִם מַסְכִּימִין לְהַדִּין הַהוּא וְאַף אֶת הָאִישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁנִּגְזַר עָלָיו הַדִּין, חַס וְשָׁלוֹם שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם הוּא מַסְכִּים אֲזַי נִגְמָר הַדִּין, חַס וְשָׁלוֹם".

בכל פעם, לפני שמגיעים לנו ייסורים על חטאינו (כמו שאמרו חז"ל – אין ייסורים בלא חטא ואין מיתה בלא עוון, מסכת שבת דף נה עמוד א’), אוספים את כל הבריות בעולם ושואלים אותן אם הדין ראוי והעונש מגיע לאותו אדם על חטאו. בין כל באי העולם נמצא גם אותו אדם שחטא וגם אותו שואלים, וברגע שכל העולם, כולל האדם עצמו, מסכימים לאותו הדין – אז נחתם הדין והייסורים יגיעו לאותו האדם.

אבל רגע! לא זכור לי ששאלו אותי אם אני רוצה להיות חולה ח"ו, או שלא תהיה לי פרנסה טובה, שיבזו אותי… אז איך בדיוק מתבצע ה’משפט’ הזה?!

ורבי נחמן משיב: "וְהָעִנְיָן, כִּי בְּוַדַּאי אִם יִשָּׁאֵל לוֹ בְּפֵרוּשׁ עַל עַצְמוֹ בְּוַדַּאי יַכְחִישׁ וְיאמַר שֶׁאֵין הַדִּין כֵּן".

לא חשבנו על זה, הא? ברור שאם נשאל כל אחד על עצמו אם מגיע לו עונש, אז פתאום נראה איך כולנו הופכים לסנגורים הטובים ביותר. הרבה תירוצים יזרקו לחלל האוויר: ‘תבין אותי’, ‘תראה איזו סיטואציה’, ‘תראה מה הוא עשה לי’, ‘זה החינוך שקיבלתי’ וכו’ וכו’ וכו’… לכל אחד – על עצמו, יש תירוצים והצדקות בלי סוף!

אז אם האדם יהיה השופט של עצמו, הדין לא יהיה דין אמת. מדוע? כי כשמדובר בך/בי אז אנחנו נגועים ויש לנו אינטרס להציל את עצמנו ולצאת "נקיים", או עם כמה שפחות עונשים.

אז מה עושים? ואיך בכלל מתקיים המשפט שהאדם דן את עצמו?

"אך מטעין אותו ושואלין אותו על כיוצא בו", ממשיך להסביר לנו רבי נחמן תהליך זה, "והוא פוסק הדין ואזי נגמר הדין".

בפועל, איך אדם דן את עצמו? דרך מראה. משמים מראים לו אדם אחר שעשה עבירה דומה לשלו, ובדרך בה הוא דן את חברו – כך ידונו אותו. אם הוא ידון לכף חובה ומצא בחברו חסרונות – סימן הוא, לפי דעתו כמובן, שעל מעשה כזה ראוי להיענש, ואז מענישים אותו. לעומת זאת, אם ידון את חברו לכף זכות ויתקיים בזה מאמר חז"ל: "הוי דן את כל אדם לכף זכות" (אבות א, ו), אז כפי שהוא הוציא את חברו זכאי – כך יוציאו אותו. מידה כנגד מידה. על זה אמרו חז"ל: "בדרך שאדם מודד בה – מודדים לו" (סוטה, ח).

דוגמה להתנהלות משפט שכזה אנו מוצאים בעניין דוד המלך, או בשמו המפורסם – כבשת הרש.

מספר הנביא (שמואל ב) על דוד המלך שלקח את אשת אוריה החיתי – בת שבע, לאישה. את אוריה הוא שלח לקרב, מקום סכנה, כדי שיוכל להינשא לבת שבע. בפשט הדברים – דוד המלך חטא. אבל הגמרא אומרת לנו (שבת נו, א): "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"! כי באמת, דוד המלך לא חטא. אז כיצד ומדוע נכשל במעשה זה? התשובה היא, כמובן, כדי להורות תשובה לעם ישראל. כדי שעם ישראל יראו כיצד נופלים וקמים ועושים תשובה, ככתוב: "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז). ואוריה החיתי באמת היה מורד במלכות ולכן נהרג.

כאן נכנס משל "כבשת הרש" לתמונה. נתן הנביא מגיע אל דוד המלך ומספר לו:

"וישלח ה’ את נתן, אל דוד, ויבוא אליו, ויאמר לו: שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד ראש (רש). לעשיר, היה צאן ובקר הרבה מאוד. ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה. ותגדל עמו ועם בניו יחדיו, מפיתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבוא הלך, לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבש האיש הראש, ויעשה לאיש הבא אליו…"

תגובת דוד המלך: "ויחר אף דוד באיש מאוד, ויאמר אל נתן: חי ה’, כי בן מוות האיש העושה זאת. ואת הכבשה ישלם ארבעתיים, עקב אשר עשה את הדבר הזה, ועל אשר לא חמל".

זהו מקרה כבשת הרש. מקרה פשוט לכאורה. לעני אחד יש לו כבשה אחת מאוד טובה וממנה הוא חי. לעומתו, עשיר שיש לו המון כבשים, ולמרות זאת, בא ולקח לעני את הכבשה שלו. דוד המלך כועס ומכריע את הדין – האיש הזה חייב מיתה, אך קודם לכן ישלם לאותו עני פי ארבעים משווי הכבשה שלקח ממנו, וכל זה מכיוון שלא ריחם על העני.

הכרעת המשפט: דוד המלך פוסק את גזר דינו של האיש.

תגובת נתן הנביא: "אתה האיש".

כאן אנו למדים כיצד אדם שופט את עצמו. אותו מקרה שנתן הנביא סיפר לדוד המלך היה בעצם המקרה שלו עם בת שבע ואוריה החיתי.

וההכרעה הסופית, על פי דברי נתן הנביא: "אתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך, ואתנה לך את בית ישראל ויהודה, ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה. מדוע ביזית את דבר ה’, לעשות הרע בעינו (בעיני), את אוריה החיתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאישה, ואותו הרגת בחרב בני עמון. ועתה, לא תסור חרב מביתך עד עולם. עקב, כי בזיתני ותיקח את אשת אוריה החיתי להיות לך לאישה".

הקב"ה אומר לדוד, דרך נתן הנביא, שהוא כמו אותו עשיר – יש לו המון נשים, כסף, הוא המלך וכו’, ולמרות זאת חמד את הכבשה של העני – את בת שבע, אשתו היחידה של אוריה החיתי.

מתוך הסבר זה מתבאר בפשטות העניין, שנראה בתחילה כסתירה, המובא בתחילת המאמר.

ונפרעין מן האדם מדעתו – אדם עושה את המשפט שלו והוא המכריע את הדין, ואף על פי כן הוא שלא מדעתו – הוא לא יודע שהדין עליו.

נכון, אנחנו לא יודעים מתי זה קורה, אבל עכשיו אנחנו כן יודעים שיש משפט כזה. ואם כך, עלינו לנהוג בהתאם ולראות בכל מקרה כיצד לדון את כל האדם רק לכף זכות, כי מי יודע, אולי ברגע זה אנו ‘כבוד השופט’ הפוסק וגוזר את הדין שלו לעצמו. אז אל תגידו שלא ידעתם.