מעשה ממרור

כמו בליל הסדר, כך זה בחיים. בהתחלה צריך לאכול את המרור עד שמגיעים לסעודה שנערכה כיד המלך. הנווד הגרמני לא ידע את הסוד הזה, אבל אתם ילדים כן יודעים.

3 דק' קריאה

רבי נחמן מברסלב

פורסם בתאריך 26.03.10

כמו בליל הסדר, כך זה בחיים.
בהתחלה צריך לאכול את המרור
עד שמגיעים לסעודה שנערכה כיד
המלך. הנווד הגרמני לא ידע את
הסוד הזה, אבל אתם ילדים כן
יודעים!

שני נוודים עניים – האחד יהודי והשני גרמני – הלכו לקבץ נדבות בעיירות היהודיות. הם עברו מכפר לכפר ומעיירה לעיירה, כתתו רגליהם וביקשו בתחנונים: יהודים רחמנים! אנא עזרו לנו! תנו לנו קצת אוכל להחיות את נפשנו הרעבה, עזרו לנו להחליף את בגדינו המרופטים!…

והיהודים הטובים נענו להם, לקבצנים האומללים – ליהודי ולגרמני כאחד. איש לא הבחין כי הגרמני, הפוסע לצד היהודי גוי הוא, שכן בלבושם לא ניכר כל הבדל ואילו השפה הגרמנית, שהייתה שגורה על פיו, לא הייתה רחוקה משפת האידיש – לשונו של היהודי.

כך הלכו להם השניים במשך כל חודשי החורף הקרים, בוססו רגליהם בבוץ ובשלגים. וכשאפסו כוחותיהם, פנו לעבר חורבה כלשהי שנקרתה בדרכם, שם מצאו מנוח לרגליהם העייפות וחטפו תנומה קלה. משהחליפו כוח, המשיכו לחזר על הפתחים ולקבץ נדבות.

החורף עבר. האביב הגיע וקרני שמש זהובות חיממו את הלב, ורוח קלילה מלטפת בחיבה כל עלה רענן. מלאי תקווה יצאו הנוודים לדרכם כשהם מחפשים אחרי מזון להרגיע בו את בטנם המקרקרת.

הימים הם ימי ערב פסח. כולם מתכוננים לקראת חג האביב הממשמש ובא, והתכונה אכן רבה. עגלות עמוסות תפוחי אדמה, חביות יין מדיפות ריח משכר למרחוק ועשן מאפה המצות נישא על פני הרחוב היהודי.

ליבו של הגרמני יוצא למראה המאכלים המשובחים והריחניים. הרעב מכרסם בבטנו. הוא כל כך רצה להיות – ולו הפעם – יהודי, החוגג את חג המצות הנפלא הזה…

"רעי וידידי", פנה אל שותפו הקבצן, "הבט וראה מה מובילים פה היהודים! תאווה לעיניים. איזה ריח משכר עולה באפי… אוי, גרוני כל כך יבש… והבטן… אומללה…"

היהודי הבין לנפש חברו ואמר לו בחמלה: "הקשב למה שיש לי להציע לך. מכיוון שהצלחת עד כה להתחזות ליהודי, הרי עתה, עם התקרב החג, היזהר מאוד שלא יגלו שאתה גוי, ובערב החג תפוס לך מקום בין עניי הכפר – ואחד מבעלי הבתים יזמין אותך לסדר, כמנהג היהודים, וייתן לך לאכול מאותם מטעמים יהודיים הידועים לשבח…"

"איך אתה יכול לייעץ לי דבר כזה, ידידי?" התרעם הגרמני, "ומה אעשה אם אתפס בקלקלתי?! הרי אני לא מתמצא במנהגים הקשורים לליל הסדר שלכם, ומי בכלל יאמין לי שאני יהודי?"

"אתה צודק, אך בקלות אפתור לך את הבעיה, אם רק תסכית ותשמע לעצתי".

הגרמני משך בתנוך אוזנו כדי לא לאבד אף הגה אחד, התקרב אל ידידו היהודי כדי חצי פסיעה ואמר בסקרנות: "ומהי העצה?!"

"העצה פשוטה היא בתכלית!" השיב היהודי בסיפוק רב. "אלמד אותך את כל מנהגי הסדר מתחילתם ועד סופם – ואיש לא יעלה על דעתו שאינך יהודי מבטן ומלידה!". והיהודי החל לתאר באוזני חברו לנדודים את ליל הסדר הנערך ברוב פאר בכל בית יהודי בלילו הראשון של חג הפסח.

* * *

הגיע ליל הסדר. כמו על כל העניים, שציפו בכיליון עיניים ללילה מאושר זה, קפצו יהודים רחמנים גם על שני העניים שלנו. הזמין בעל בית אחד את הגרמני לביתו, ואילו חברו הוזמן לבית אחר.

הגרמני היה רעב מאוד. בדמיונו ראה את הארוחה הדשנה המוגשת לשולחן… והוא בולע את רירו המצטבר בפיו. הוא נזכר בכל אותם מאכלים טעימים, עליהם סיפר חברו היהודי, אבל לצערו הרב לא מגישים ממאכלי הדגים, הבשר, ובעצם, כלום… לא במהרה ניגשים המסובים לסעודת החג. אל השולחן הוגשו ירקות שונים ומשונים, שכלל לא ערבו לחיכו של הגרמני, כמו חתיכת כרפס שרויה במי מלח שרק הגבירה את צימאונו ליין הטוב, עליו חלם כל ערב החג, וכאילו כדי להרגיזו מלווים המסובים את כל אלה באמירה קולנית של ההגדה, שאין לה גבול וסוף ובשירים מייגעים שלא שמע מעודו.

לפתע אורו עיניו. הנה, מגישים מצה! אותה מצה ריחנית שכל כך התאווה לאכול. 'בטח', חשב לעצמו, 'אחריה יגיעו כל המטעמים…' אבל עד מהרה תפסה האכזבה את מקומה של השמחה, אכלו רק 'כזית' ולא יותר… אבל הנה… הנה מגישים כבר מין מאכל אחר – מאכל שלא ראה כמוהו מעודו… הייתה זו חזרת למרור, ובנפשו דימה, שבודאי זהו המאכל החשוב ביותר בסעודת היום. הוא הכניס מנה הגונה ממנה לתוך פיו – ולשונו נצרבה כבאש…

אויייי…. כשפניו אדומים כמו סלק הוא קם מן השולחן וברח לבית המדרש הריק מאדם, השתרע על ספסל ונרדם מיואש. רעב, צמא וקופא מקור – התגלגל בשנתו על ספסל בית המדרש, ומדי פעם הרים את ראשו לבדוק אם חברו חזר מן הסדר.

חלפה שעה, עברו שעתיים, שלוש וגם ארבע שעות… והנה, הדלת נפתחה. סוף סוף נכנס היהודי ופניו קורנות מאושר.

"נו", פנה הקבצן השבע אל הגרמני, "איך עבר עליך הסדר? עכשיו הקיבה מלאה אז גם השינה תערב, נכון?"

"קיבה מלאה אמרת?" צרח הגרמני בקול מר, "קיבה מלאה???"… והחל לספר את כל אשר קרהו בבית מארחו היהודי.

"הוי, גרמני שוטה!" קרא לעומתו היהודי, והדיו של חג החרות מצטלצלים בקולו, "אם היית מחכה עוד זמן קצר בלבד, אז היית זוכה לאכול כמוני, מטובם של מטעמי החג ומעדניו…"
 

כך זה גם בחיים ובעבודת השם. אחרי כל המאמצים שאדם משקיע כדי להתקרב אל השם, הוא מתנסה במעט מרירות, מכיוון שטיהור הגוף מגיע אחרי מרירות. אדם חושב שאין שום דבר בעולם חוץ מהמרירות הזאת, לכן מיד בורח, כמו הגרמני.

אבל אם היה מחכה קצת ומוכן לבלוע את המרור, כדי לטהר את הגוף, בהמשך היה מרגיש את חיות הגוף. בעבודת השם, וכך גם בחיים, תחילה חווים את המרור של זיכוך הגוף, אבל אחר כך נהנים מסעודה כיד המלך!

כתבו לנו מה דעתכם!

1. איתי

א' ניסן התשע"ג

3/12/2013

אמת לאמיתה תודה רבה, כה נכון ואמיתי

2. איתי

א' ניסן התשע"ג

3/12/2013

תודה רבה, כה נכון ואמיתי

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

שיגעון של מסיבה: להיכנס לסרט של החיים האמיתיים כשפסקול החופש הגדול מתנגן לו כבר חודשיים! שרון רוטר על חודשיים של 24/7 רצונות, ריבים ותובנות.

Featured Products