ל”ג בעומר, 1923

היה זה בערב ל”ג בעומר, 1923. קהל עצום התקבץ על גג הבניין המקיף את ציונו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. המדורה הענקית הפיצה חום רב ועשן, והקרינה אור שנראה ממרחק רב, אפילו מרחובותיה של צפת השכנה, והטילה צללים על החסידים שרקדו במעגל ללא הפסקה סביבה. שאר הגברים עמדו בצד, מחאו כפיים ושרו בהתלהבות רבה בקצב השירים המסורתיים של היום המיוחד. מתחת, בחצר הגדולה, היו הנשים והילדים שהצטרפו לשירה ולשמחה, לכבוד רבי שמעון בר יוחאי.

ל”ג בעומר הוא יום ההילולה של התנא המקובל רבי שמעון, היום בו החזיר את נשמתו לבורא עולם, ואשר לימודו נכלל בספר הקבלה המפורסם – הזוהר הקדוש. יום ההילולה נחגג בשמחה עצומה על פי בקשתו של רבי שמעון בר יוחאי עצמו. ועל פי דברים שנכתבו לפני למעלה מ-500 שנה, המתארים את המעלה העצומה בהגעה למירון, לציונו של רשב”י, ביום זה.

צדיקים ופשוטי העם מעידים שכל אדם שמתפלל אל השם בכוונה בל”ג בעומר, בציונו של רשב”י, בודאי תפילתו תיענה בזכותו של התנא הקדוש. העקרות, העניים והחולים במחלות קשות ומשונות, לא עלינו, שהגיעו לשם – נושעו.

וכמו תמיד, ה”כוכבים” של חגיגת ל”ג בעומר הם הילדים בני השלוש, שהוריהם הגאים מביאים אותם לשם, ושם זוכים לתספורת הראשונה – החלאקה, “ביום של רשב”י”. כשהילדים הועברו מזרועות האימהות אל כתפי האבות, המספריים היו מועברים בין הקרובים, החברים וגם לחלק מהצופים מן הצד, כך שכולם יזכו לקחת חלק בתספורת של הילד, מבלי לגעת במקום הפיאות.

באותה שנה, ל”ג בעומר היה ביום חמישי בערב, וביום שישי שלמחרת. רבים מן החוגגים בחרו להישאר שם בשבת, בידיעה שהיום הקדוש שמגיע מיד אחרי היום של רבי שמעון בר יוחאי, הוא חוויה מרוממת שאין כדוגמתה.

בערב שבת כולם התפללו ביחד, וקדושת ושמחת השבת היו כל כך עצומות, עד שאפשר היה לגעת בהן ממש. אחרי התפילה, התפזרו האנשים לבתים בהם התאכסנו והמשיכו לשמוח גם בזמן הסעודה ולאחריה.

בשבת בבוקר, מיד כשהופיעו האורות הראשונים של השחר, עדת הספרדים חזרה אל הציון למניין הראשון בבוקר. אחריהם, הגיעו אנשי המניין “הרגיל”, ולבסוף, הגיעו החסידים למניין המיוחד שלהם. לאחר מכן, כאשר גם הם הצטרפו לסעודת היום המשותפת, השירה והשמחה של המצטרפים האחרונים לא השאירה ספק בלב אף אדם – אווירת השבת ושמחתה ממשיכות להתפשט בכל רגע ורגע של השבת.

אבל אז, צעקה חזקה החרידה את האווירה המרוממת הזו, בה נטלו כולם חלק. ילד קטן, שהגיע עם אמו בפעם הראשונה לזכות בתספורת הראשונה בחייו, חלה באופן לא מוסבר, ואפילו מוזר, והפסיק לנשום. כל עזרה שניסו להגיש לא הועילה. הילד מת. אמו השבורה עמדה לידו כשהיא צורחת מבכי בלתי נשלט, וגם הנשים סביבה לא הפסיקו לבכות.

השמועה פשטה. באופן מיידי, עצבות והרגשת מועקה חדה תפסה את מקומה של השמחה. השירה פסקה, הריקודים קפאו, ובכי האימהות חדר לכל לב.

ועוד לפני שהספיקו להתאושש מן ההלם שאחז בהם ממותו הפתאומי של הילד, שדקות לפני כן היה נראה בריא, התפתחות נוספת הכתה בקהל. שוטרי המנדט הבריטי החליטו פתאום לשמור על סדר, ובלי כל אזהרה, נעלו את שערי החצר המובילה לתוך הציון. טענתם הייתה שהם חייבים לנקוט באמצעי זהירות זה, כי מי יודע, אולי מדובר במחלה מדבקת מאוד, לכן הם חייבים לעשות כל שביכולתם כדי למנוע את התפשטותה.

המהומה פשטה. משפחות רבות נחצו מאחורי השערים הנעולים. ילדים קטנים נשארו בחוץ ואילו הוריהם בפנים, וכן להיפך. לשוטרים הבריטים, כך היה נראה, לא היה אכפת כל כך, אוזניהם נאטמו לכל פנייה ותחנונים מצד המתפללים.

ובפנים, היהודים ההמומים נדחפו פנימה עוד יותר, עד למצבה שעל ציונו של רבי שמעון בר יוחאי, והחלו להתפלל בלב כואב ושבור. לפתע, הקהל נחצה לשניים, כמו בחציית ים סוף, ושביל ברור נגלה. האמא המתאבלת פסעה בו בהליכה נחושה עד שהגיעה לציונו של רבי שמעון בר יוחאי, כשהיא נושאת בידיה את בנה המת.

המראה הזה היה בו מספיק כדי לשבור את הלב עוד יותר. היו כאלה שרק התבוננו, והיו גם אלה שבכו, ואחרים הנידו ראשם כאות הבנה ואמפטיה למצבה.

האמא ניגשה למצבה של רבי שמעון, הניחה את בנה על הרצפה, וכאילו לא מודעת לכל האנשים שמקיפים אותה, כשקולה רועד ודמעות זולגות מעיניה, אמרה: “אוי! צדיק! אני, אמתך הנאמנה, באתי עד לכאן לכבודך. רק אתה יודע שהבאתי את בני לכאן אחרי נדר שנדרתי כאן, אצלך, לפני ארבע שנים, בטרם זכיתי להיות אמא. אתמול הגענו לכאן, בני ואני, מלאים בשמחה, שרנו ורקדנו והילד זכה לתספורת הראשונה – לפיאות. ועכשיו, אוי לי, איך אחזור הביתה בלי הבן שלי?!”

כל מי שבכה – הפסיק. אף אחד לא העיז להוציא מילה מפיו כדי לא להפריע לאמא.

האמא הפסיקה לבכות. היא הזדקפה ונשמה נשימה עמוקה, ובקול ברור ונחוש אמרה: “רבי שמעון! הנחתי את בני על הרצפה לידך, כשהוא מת. אנא ממך, אל תאכזב אותי. החזר את בני חי ובריא כמו שהגענו לכאן. ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא’ – וגם שמו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. כולם יודעים שאתה צדיק, וגם השם אלוקינו. אנא, החזר לי את בני!”

היא סיימה לדבר, הסתובבה ויצאה החוצה. כל הנוכחים יצאו יחד איתה וסגרו את הדלת, כשהם משאירים את הילד המת מאחור, אצל רבי שמעון.

דקות ספורות עברו, ומבפנים, מאחורי הדלתות, קול חלש נשמע: “אמא, מים. אני צמא”.

כולם עמדו רועדים ומפוחדים, עם רגשות מעורבים בפחד והתרגשות, לא מאמינים למה שהם שומעים, המומים וגם שמחים. האמא פתחה את הדלת ורצה אל בנה וחיבקה אותו. כולם רצו פנימה והקיפו אותם, כשהם מברכים “ברוך מחייה המתים”.

הבריטים הנבוכים פתחו מהר את השערים. היהודים שהמתינו בחוץ חסרי סבלנות זרמו פנימה כמו נהר. וכששמעו על הנס שקרה ממש באותם רגעים, השמחה וההודיה הכפילה את עצמה שבעתיים.

הם שרו בהתלהבות את הפיוט “בר יוחאי” (שהולחן על ידי המקובל רבי שמעון לביא לפני כ-450 שנה), שירה שנשמעה למרחקים, וללא ספק בקעה רקיעים והגיעה למקומות גבוהים, אפילו להיכלו של רבי שמעון בר יוחאי.

“בר יוחאי, נמשחת אשריך, שמן ששון מחבריך…”