דרישות הגיוניות

טבע האדם הוא לדחוק את
השעה ולעבוד בלי הפסקה עד
שישיג… שקט. אבל ברור שזה לא
נכון. כל דבר צריך לקבל בהדרגה,
כי הדרישות לכך הן מאוד הגיוניות!

בשדי יער – פרק 74

ישנם אנשים שמרגישים שהשם מנהיג אותם יותר מכפי יכולתם, כלומר מעל לדרגתם. כמובן שזה בלתי אפשרי לטעון דבר שכזה. הרי לא ייתכן לומר שהבורא מתנהג עם אדם יותר ממדרגתו. הראיה לכך היא, שהבורא לא דורש תשובה שלמה מיידית, והוא גם לא דורש שהאדם יתפלל על כל החסרונות שיש לו בבת אחת ו… ו… ורק לאחר שימלא את הדרישות הללו יהיה לו שקט. הבורא יודע היטב שזה בלתי אפשרי לבקש ממך שתהיה עניו בשלמות, בעל אמונה בשלמות וכן הלאה.

אלא, כל רצון הבורא ממך הוא שתודה על האמת. ולמרות שנאמר (משלי כח, יג): "מודה ועוזב ירוחם", כלומר – כאשר אדם רק עוזב את החטא מרחמים עליו. באמת, אפילו אם לא עוזב מיד אלא רק מבין שזו האמת והוא רוצה לעזוב, גם הוא ירוחם. למה? כי הבורא יודע שהאדם רוצה, אבל ייקח לו זמן עד שיוכל לעזוב את החטא. לכן זהו המשפט הראשון והחשוב: תודה על האמת.

תשקיע מחשבה

בזמן חשבון הנפש, אל לו לאדם למהר בעשייתו ולבקש רק ‘סליחה, סליחה וסליחה’ בלי שום מחשבה וישוב הדעת כדי להיפטר מן הייסורים. כי אם הכל נעשה לשם מטרה זו – להיפטר מן הייסורים – הדבר רק מעורר דינים. ואף אם יעשה הכל על פי כל מה שנכתב בסדרה זו – כלומר שיאמין שהכל צודק, שאין ייסורים ללא עוון, שצריך לחזור בתשובה וכן הלאה, מכיוון שאדם שיעשה הכל בלי לבקש מהשם באמת מה הוא רוצה – לא יצליח להמתיק את הדינים.

לכן, דבר ראשון, יש לשכוח למשך שעה מכל הייסורים והצרות, ולעשות ישוב דעת אמיתי בצורה רגועה ובסבלנות, לחפש באמת מה השם רוצה ממני. וחיפוש זה הינו דבר חשוב מאוד, עד שאפילו אם רק ירצה את האמת, גם בידיעה שהדבר ייקח לו זמן רב למצוא אותה, הוא כבר חי באמת, וזה ממתיק את כל הדינים.

אם הצלחת לעשות ישוב הדעת ואתה יודע מהי האמת, אפילו אם אתה עדיין רחוק מאוד מאוד ממנה, עצם הידיעה שזו האמת ולזה אתה שואף – דע שזאת נקראת אמת. אולם, בלא יסוד זה של חיפוש האמת, ההתבודדות הופכת להיות כעין שיחת חרשים: השם מרמז לאדם לתקן דבר מסוים, אך האדם לא שומע מה השם רוצה. הוא נואם לפני השם לפי התגלות ליבו, אך אז השם לא שומע אותו, כי הבורא לא מחפש נואמים וגם לא ביקש מהאדם לחזור בתשובה בין רגע. אז מה כן? רק לברר מהי האמת בצורה רגועה. לשאול בפשיטות: מהו העוון? מהו החיסרון?

למשל, אדם שואל: מהו העוון שלי? והוא מבין, לצורך העניין, שהוא מסתכל על נשים, כלומר לא מתקן את פגם הברית, אז הוא יבין היכן הטעות שלו. וכאשר יבין יאמר: הבנתי מהי האמת. אני גם מבין שאין בכוחי לתקן זאת בבת אחת ושהבורא יודע שאני לא מסוגל לעשות זאת. אבל אני רגוע. אני יודע מהו הכיוון, וגם השם כביכול רגוע, הוא רואה שאני בעצם על המסלול, בכיוון הנכון.

השקר והאמת

כל מהות השקר היא רק כאשר אדם אומר שאין עניין לשמור את העיניים, או כאשר מסכים עם כל פגם אחר. אולם, כאשר אדם אומר שכן צריך לעשות זאת, אבל אני לא מסוגל/לא יכול… השם אני צריך את עזרתך – כי אלמלא הקב"ה עוזרו היה נופל בידו – וגם, אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים וכן הלאה. זו אמת.

כאשר אדם יודע מהו כיוון עבודתו והוא ממהר לעבוד על הדבר, דבר זה לכשעצמו פגם. מדוע? מכיוון שיש בזה רצון להיפטר מהייסורים, זה מראה שהוא לא רוצה להיכנע ולקבל לעת עתה את המציאות שלו. יש בזה גם בחינה של "כוחי ועוצם ידי", כי בודאי האדם רוצה לדחוק את השעה ולעבוד בלי הפסקה עד שישיג שקט… אבל ברור שזה לא נכון. כל דבר צריך לקבל בהדרגה. לכן יש לקבוע זמן, כגון חצי שעה ביום ולתקן בה את הדבר הדרוש תיקון, ואז התיקון יבוא בשלבים ובהדרגה – ובאמת.

זה המסר שצריך להיות בדעתו של אדם כאשר הוא ניגש להתבודדות ולעשיית חשבון הנפש. תחילה: תירגע! נשום עמוק עד שתיישב את דעתך. מה אתה לחוץ? מה קרה? חפש מהי הטעות, מה השם רוצה ממך, מהו כיוון התשובה שלך. אל תחפש פתרונות אינסטנט, אל תבקש להיפטר מהייסורים. זה יקרה, לא לאט, אין קורסים למשיחים מזורזים. יש דברים שמצריכים זמן רב עד כדי שנים! אבל כשבשמים רואים שאתה מבין את המצב, הכל נמתק. השם השיג את המטרה שהייתה לו באותם ייסורים ששלח לך: אתה אוחז באמת.

כאשר אדם עושה משפט נכון אין מתיקות יותר עצומה מזו, ממש אי אפשר לתאר. כי העיקר הוא ההכנעה, כמו שרבי נחמן מברסלב מתאר במעשה מהגיבור שרוצה רק הכנעה, ולא שום דבר אחר. ואם לא נכנעים, מתגברים הדינים. לכן, אל תמהר. היה רגוע ותתבונן מה אתה יכול לתקן. זאת, משום שהקב"ה מקיים את מה שנאמר: להקל את התשובה לחוטאים, והוא גם לא מבקש מהאדם הרים וגבעות, כמו שכתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאוד".

יפשפש וימשמש

בפרשת קרח אנו נתקלים בדבר מבהיל. אחד מגדולי ישראל, ויחד איתו עוד מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות, חולקים על משה רבינו ונענשים בצורה חמורה. חכמי ישראל הרבו להתייחס לפרשה זו ולמסרים הנלמדים ממנה, כגון: עד כמה קשה המחלוקת ועוד. אבל אנו נתרכז בשאלה אחת קשה העולה ממקרה זה: הרי ידוע שקרח היה תלמיד חכם עצום ובעל רוח הקודש, שומר את עיניו ובעל מדרגה, וכל תורתו מפיו של משה רבינו וכן הלאה. איך יתכן שהתורה שלמד לא הגנה עליו? ואיך היא לא החזירה אותו למוטב? ולא רק, איך בכלל יתכן שאדם הלומד תורה ומתקדש בכל מיני קדושות מגיע לטעות כזאת? ואם התורה לא עוזרת לאדם שלא יטעה, אז מה כן עוזר לו?

לפני שנפתור את הקושיה הזאת, נתבונן במה שכתוב פרשה הבאה אחרי פרשת קרח, פרשת חקת. גם כאן אנו נתקלים בתמיהה רבתי. פרשה זו מתחילה בתיאור עשיית אפר הפרה האדומה למטהר מטומאת מת. מצוות אפר פרה היא אחת מהחוקות הלא מובנות ביותר שיש בתורה, שכן העוסקים בעשיית האפר נטמאים על ידי אפר הפרה, ואילו הטמאים שמזים עליהם את אפר הפרה נטהרים. נמצא, אם כן, שבאפר ישנם שני כוחות מנוגדים: מצד אחד הוא מטהר טמאים, ומצד שני מטמא טהורים.

אילו הייתה זו תמיהתנו כיצד יתכן דבר כזה, שאיזה דבר יכול לטהר טמאים ומצד שני לטמא טהורים, לא היינו מתבלבלים כלל. למה? כי חוק חקק הקב"ה ואין לנו לעסוק בנסתרות הבורא, אבל בפתיחת תיאור מעשה הפרה האדומה כתוב: "וזאת חוקת התורה וגו’", והפסוקים ממשיכים מיד בתיאור מצוות אפר הפרה. וזה דבר תמוה: מדוע כתוב ש"זאת חוקת התורה"? והרי צריך היה לומר: ו’זאת חוקת הפרה’, שהרי הפרשה עוסקת באפר פרה?

אלא, בא הדבר ללמדך שאותו החוק החל על הפרה האדומה, שמטמאת טהורים ומטהרת טמאים, חל על כל התורה כולה! והתורה כולה, יש בה בחינה זו שמטמאת טהורים ומטהרת טמאים, וכמו שאמרו חז"ל במקום אחר: וזאת התורה אשר שם – זכה נעשית סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה. ויש כאן תמיהה גדולה, המצטרפת לתמיהה שהתעוררה מפרשת קרח: כיצד זה יתכן??? אם התורה הקדושה אין בה אך ורק את הכוח לטהר טמאים אלא גם את הכוח ההפוך, והיא איננה אך ורק סם חיים אלא יכולה להיות גם סם מוות, אם כן, מה תקנתו של האדם? מה יעשה? הלא גם אם ילמד תורה, מי יבטיח לו שלא יטמא על ידי כך? מי יבטיח לו שלא תיהפך לו לסם מוות?

יש לנו כאן שתי קושיות חזקת על התורה. הראשונה: איך התורה לא הגנה על קרח, ולא החזירה אותו בתשובה? הלא נאמר: המאור שבה יחזירהו למוטב? והשנייה: כיצד יתכן שיש בה את הכוחות המנוגדים הללו, שמטמאת טהורים וממיתה?

התשובות על כך במאמר הבא.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)