מחיר לכל מידה

‘חדוה השמנה שוב בפעולה’. הדימוי
הזה כמו נעץ את מלתעותיו בבשר
ילדותי ללא כל רחמים. הוא קרע ממני
את האגו שלי, את נשמתי ואת ליבי. רק
גופי נותר בשלמותו, מלא ללא תקווה…

בכל מידה ומידה, חלק 1

חדוה, אמא וסבתא לנכדים, מספרת על מסע מפרך, במספר פרקים, ועל התמודדות שהאור בקצה המנהרה כמעט ולא נראה, בדרכה אל המידה הנכונה.

* * *

"סבתא?"
"כן, מותק"

היה זה בשבת אחר הצהריים, כשטובי נשארה לשחק בביתנו לאחר שהוריה ואחיה חזרו למנוחת הצהריים. לא היה לי אכפת בכלל. טובי ילדה נוחה, הבכורה במשפחה של ארבעה ילדים, והזמן האישי לו זכתה במחיצתי היה פרס בשביל שתינו. היא שיחקה עם הבובות, ואני שכבתי על הספה וקראתי, שעה שהוילונות נעו ברוח האביבית הקלה שחדרה מבעד לחלון הגדול.

"סבתא, את יכולה להסביר לי מה את אוכלת כל היום?"

"אמממ…" הנהנתי ללא מחשבה, מבלי להרים אפילו את מבטי מעם הספר. המשכתי לקרוא, בטוחה שהיא בסך הכל ביקשה את רשותי לקחת לעצמה איזה ממתק או כוס שתייה קלה. ואז, כעבור שנייה, חלחלה שאלתה לתודעתי.

"מה שאלת?"
"אני רוצה שתסבירי לי מה את אוכלת?"
מצמצתי. "למה את רוצה לדעת, מתוקה שלי?"

"כי אני כבר לא רוצה להיות שמנה. אף אחת לא רוצה להיות הזוג שלי כשאנחנו הולכות ליטול ידיים בהפסקה. מירי אמרה שיש לי יד של ‘דובה’ ושאני חייבת לעשות דיאטה".

היא נראתה עצובה כל כך, עד שהרגשתי בחוש כי משהו בתוכי מתפורר. טובי הייתה כזו ילדה חמודה, עם שיער חלק אסוף בגומייה, עיניים גדולות וחומות, אף סולד ושפתיים אדומות קטנות ומצוירות. כשהייתה זאטוטה, היא הייתה כזו תינוקת שמנמנה, רכה ויפה. בגיל שש, התיאור עדיין הלם אותה, להוציא מילה אחת – יפה.

חני, אמא של טובי ובתי הגדולה, סיפרה לי רק לאחרונה שטובי חוזרת מיום הלימודים עצובה. "מה אני עושה, אמא?" היא תינתה באוזניי. "איך אני גורמת לה להפסיק לאכול את כל המתוקים שאליהם היא כל כך משתוקקת?"

הנהנתי בעצב. אומרים שסבתות הן אימהות עם המון ניסיון. אכן, המון המון ניסיון.

הזיכרונות הראשונים שלי קשורים להיותי שמנמנה, או אם נקרא לדבר בשמו: שמנה. ולא סתם, אלא שהדימוי הזה כמו נעץ את מלתעותיו בבשר ילדותי וללא כל רחמים קרע ממני נתחים נתחים, מעיף אותם הצידה. הוא קרע את האגו שלי, וקרע את נשמתי. ואת ליבי. לא ניצל ממני דבר. רק גופי נותר בשלמותו, מלא ללא תקווה.

הייתי תינוקת שתשע שנים חיכו הוריי, וכמעט שנואשו מלראות בהתרחבות משפחתם. הייתי תינוקת יפהפייה, ועל כך יעידו התמונות. אבל אף פעם לא הייתי זקוקה לתמונות. שמעתי זאת שוב ושוב מאוחר יותר, כשגדלתי.

"היית כזאת תינוקת יפה, חדוה, בובה אמיתית", את ההמשך אף אחד לא ביטא בשפתיו. אבל אני שמעתי אותו ברור וחזק. ‘פעם היית יפה. באמת. כמה חבל שהשמנת והרסת לך את זה…’

הייתי תוהה אם אינני מאומצת אולי. אמי הייתה רזה וגבוהה, אבי היה לגמרי לא מלא. אני הייתי אכזבה מהלכת: חדוה השמנה.

אני בטוחה שאף אחד מעולם לא כינה אותי ‘אכזבה’. זה נאמר לי במיליון דרכים אחרות, ולא הייתי זקוקה למילון כדי לדעת שהם כולם התכוונו לדבר אחד. כן, בטח, אמי חיבקה אותי ונשיקה אותי כדרכן של כל האימהות. היא החמיאה לי כשהייתה מרוצה ממני והתגעגעה אלי כשנעדרתי מהבית.

שום דבר, אולם, לא היה מספיק חזק בכדי לנטרל את ההשפלה שבאצבעות המכוונות ומורות עלי בשעה שהשתתפתי ב’קידוש’ שבבית הכנסת, באירועים משפחתיים או בחתונות. "מספיק חדוה. את לא צריכה את העוגה הזו". במיוחד כשהתוכחה הייתה מלווה באנחה כבדה ובהרמת ידיים נואשות שאמרה ‘ריבונו של עולם, עזור לי עם הילדה הזו…’

היה לי מספיק קשה בבית, בפרט עם המטבח שלנו. לא משנה השעה, אם לא הייתי עסוקה במשהו אחר, מן הבלתי נמנע היה לראות אותי מגששת ותרה אחר דבר מה לאכול. ומן הבלתי נמנע גם היה למצוא שם את אמי, מנסה לרסן את הדחף שלי. "מה את מחפשת?" היא הייתה דורשת לדעת. "הרגע סיימת את ארוחת הצהריים… סגרי את המקרר, את לא צריכה שום דבר לאכול עכשיו… זהו חדוה, מנה אחת של גלידה היא די והותר. היה עדיף שלא תאכלי גלידה בכלל…"

במבט לאחור, עם ההבנה שבאה עם הגיל ועם הניסיון, אני כל כך מזדהה עם תגובתה של אמי. ההערות שלה ברבים היו מעין התנצלות, הסבר, התגוננות, שנועדו לדחות מעליה את ההאשמה הסמויה שכוונה לעברה על ידי הצופות והידידות: ‘איך את יכולה להרשות לזה לקרות לילדה שלך?…’

אך בשבילי, חומה של ההשפלה בער על לחיי כמו ברזל מלובן. כשעמדתי שם, עם לחיים מלאות בעוגיות וידיי מושטות לעוגת השכבות, הייתי מרגישה את הבושה עולה הישר אל פניי. חדוה השמנה שוב בפעולה, ממלאה את עצמה בעוגות ובעוגיות שאינה צריכה. הייתי מדי גאה בכדי לשמוט את העוגה מהיד, אבל מדי מבוישת בשביל לאכול אותה. הרגשתי לכודה, מזולזלת, מושפלת.

הכי גרוע היה כשגערותיה התכופות של אמי שימשו מעין הזמנה לדודות ובנות דודות בעלות כוונות טובות. אני עדיין זוכרת את אותה מסיבת חנוכה כשהייתי בת שמונה. היינו שם כולנו, סבא וסבתא, דודות, בנות דודות וכמובן האוכל. בשבילי, שולחן עמוס באוכל היה כמו מכירת חיסול בשביל אדם מבוגר. היו שם סופגניות ולביבות, שוקולדים וסוכריות, צ’יפס ופופקורן – ואני לא ידעתי ממה לטעום קודם. חיכיתי עד שאמי תצא מטווח הראיה ומיד התחלתי להתנפל על האוכל. הייתי באמצע נגיסה מאושרת של הסופגנייה השנייה שלי, מתענגת על ציפוי השוקולד הרך הנמעך אל תוך ריבת החלב שבפנים, כשקיבלתי את סטירת הלחי ההיא. לא לקחתי בחשבון את העובדה שדודתי חשה צורך למלא את מקומה של אמי.

"שתי סופגניות, חדוה? בסוף תיראי כמו סופגנייה בעצמך".

"אם היא לא נראית כך כבר כעת", שמעתי את אחת הבנות-דודות מגחכת.

בשבילי, כאן נגמרה המסיבה. המשכתי לשחק, להשתולל עם בנות הדודות ולהשתתף בתוכניות, אבל משהו בתוכי כבה. הייתי שונה. הייתי שמנה. הייתי כמעט סופגניה, אם לא לגמרי. אפילו האוכל איבד לרגע מזוהרו.

בגיל שמונה, ההערות הללו לא תרמו דבר לדימוי העצמי שלי או לשליטה העצמית. כן, בודאי, בשכל שלי הבנתי את הקשר שבין אכילת כל השטויות הללו לבין עליה במשקל. אבל כנראה שההבנה והתיאבון היו ממוקמים בשני קצוות שונים של המוח, משום שהם מעולם לא תאמו ביניהם את העמדות…

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")