תרפיה במשחק

זה לא שלא רציתי להיות רזה.
רציתי מאוד. אבל הדיבורים והמבטים
המשפדים הובילו אותי לשכב בחדרי
שעות, להתבשל במיץ של עצמי,
להרגיש חסרת אונים ומלאת שנאה…

בכל מידה ומידה, חלק 2

חדוה, אמא וסבתא לנכדים, מספרת על מסע מפרך ועל התמודדות שהאור בקצה המנהרה כמעט ולא נראה, בדרכה אל המידה הנכונה.

* * *

האוכל היה מעין התמכרות בשבילי. ככל שאכלתי יותר, השתוקקתי ליותר. ומאיזו שהיא סיבה, מעולם לא השתוקקתי לרצועות גזר או פלחי תפוח. אמי ניסתה המון. בהיותה ממוצא אירופאי, היא הייתה חרוצה ומוסרית מטבעה. הסיסמה הקבועה שלה הייתה: "זו לא מצווה לאכול, צריך לאכול כדי לקיים מצוות". היא עצמה הייתה סמל ודוגמא להרגלי אכילה בריאים, לאכילת מנות צנועות בגודלן, והיא מעולם לא נשנשה בין הארוחות, וודאי לא בעמידה.

היא בישלה את כל המאכלים הנכונים, החזיקה בבית מלאי נכבד וזמין של פירות וירקות ושמרה את הממתקים רק לשבת. אולם, אף אחד מהסייגים הללו לא עזר לי לכבוש את התאווה שלי לתפוצ’יפס וופלים, לעוגות ועוגיות. ואם אלו לא היו בהישג יד, הייתי מוכנה להתפשר גם על מנה כפולה של אטריות או תפוחי אדמה.

היום אני מבינה שנולדתי עם ‘חולשה’ לפחמימות. כמו כל התמכרות, סיפוק התאווה שלי רק הגביר את התשוקה שלי לעוד. ככל שעלתה כמות הסוכר בדמי, כך גדל הדחף שלי לצרוך יותר. כמו מחלה מתפתחת, המעגל הזה חזר על עצמו שוב ושוב ושוב, כמו כדור שלג מתגלגל וצובר תאוצה עד שהפך לבעיית משקל חמורה.

בתור ילדה, "שמנה" לא היה הכינוי היחיד שהוצמד לי. "קשה" הייתה מילת התואר שליוותה את שמי. בתוך תוכי, הייתה בי נשמה רגישה. אהבתי תינוקות ויכולתי לשמור עליהם שעות ארוכות, ואם שמעתי על מישהו שנקלע למצוקה, הייתי מוכנה להסיר עבורו את החולצה שלעורי. כילדה רגשנית במיוחד, רגשותיי, שהשתנו ממקרה למקרה, היו סוחפים אותי בסערה. אבל על פי רוב, הרושם שנוצר עלי היה של ילדה עקשנית ובלתי רציונאלית.

אחותי הקטנה, הצעירה ממני בשש שנים, הייתה מתוקה ורזה וידעה איך לנצל את קסמה האישי כדי להיחלץ מכל פינה אליה נקלעה. ממני תמיד דרשו "תוותרי לדיני, היא עוד תינוקת". בליבי, רתחתי מקנאה ומההשפלה. לדיני אף פעם לא אמרו שהיא לא יכולה לאכול דבר שחשקה בו. כולם רק חייכו אליה כל הזמן וליטפו את שערה בסלחנות. זו הייתה רק אני, חדוה, שזכתה למבטים משפדים עם כל עוגייה נוספת שאכלתי, ואשר ממנה ציפו לוותר על הבובה האהובה לטובת דיני, אחותי הקטנה. התקשיתי לבטא במילים את הרגשות הכאובים שלי. הייתי שוכבת בחדרי במשך שעות, מתבשלת במיץ של עצמי, מתוך רגשות של חוסר אונים ושנאה. כעסתי על עצמי. כעסתי על דיני. כעסתי על ההורים שלי שלא ראו את נשמתי המיוסרת מבעד לשומן.

לכל הילדים בעולם יש חסרונות וקשיים. כך גם למבוגרים. יש ילדים עצלנים, יש ילדים אימפולסיביים, יש ילדים מפונקים ויש ילדים אלימים. יש ילדים פוזלים, יש ילדים לקויי למידה, אחרים – אלרגיים, אסטמטיים, כבדי שמיעה. מכל החסרונות הפיזיים והרגשיים האלה שום דבר לא בולט כל כך לעין כמו עודף משקל. ואין גם אף חסרון אחר שכולם מתייחסים אליו כאל חסרון שאדם גורם לעצמו. השמנת יתר דומה להנצחת הכישלון כתג זיהוי המוצמד אל דש הבגד, המלווה את האדם בכל אשר ילך.

כילדה, משמעות הדבר להיות מושא למבטים ולחיצי לעג, זה אומר אף פעם לא לזכות לשמלה כמו שכל החברות לובשות, וודאי שלא באותה מידה. זה אומר תפירת תלבושת מיוחדת בשביל המקהלה, וזה אומר לסבול את ההשפלה שבהכרזת המשקל שלך בקול רם מדי על ידי אחות בית הספר. זה אומר שכולם, החל מנהג האוטובוס שבהסעה וכלה בגיסתי החדשה, לומדים להכיר את נקודת החולשה שלך לפני שהם מכירים אותך.

כשמלאו לי עשר, לקחה אותי אמי אל דיאטנית. בעוד אני יושבת וסוקרת את קירות המשרד הצבועים בגוון אפרסק בהיר, היא גיבשה עבורי את תוכנית הדיאטה. "מותק", היא אמרה, "אף אחד לא יכול לעשות זאת בשבילך. את תצטרכי לעמוד בתוכנית הזו בכוחות עצמך".

"מותק", חשבתי לעצמי, כשכל כולי מתקוממת למול דבריה. "אינני מתכוונת להישמע לאף תוכנית דיאטה. מעולם לא ביקשתי ממישהו להכין כזו בשבילי, ואינני מעוניינת בה. לא תודה, תוכלי לשמור אותה לעצמך".

זה לא שלא רציתי להיות רזה. נולדתי עם חוש לאסתטיקה, ואהבתי דברים יפים. יכולתי לבלות שעות במשחק עם בובות החרסינה שעל המדף בחדרי. הפקתי הנאה מיוחדת מהעמדתן, מ"מסע קניות" עבורן, כשאני קונה כל מה שליבי חפץ. בעולם הדמיון בו חייתי, יכולתי לבחור כל דגם שמצא חן בעיני, כולם במידות הכי קטנות. היום, היו מכנים את המשחק הפרטי שלי "תרפיה במשחק".

אבל, אף אחד לא העניק לי את האמפתיה וההבנה להן הייתי זקוקה כל כך, כדי לעזור לי להתגבר על הרגלי האכילה שלי. אף אחד מעולם לא התיישב לידי ואמר: "חדוה, אני בטוחה שכל כך קשה לך לשלוט על עצמך בכל מה שקשור לאוכל. אוכל כל כך טעים ואת פשוט לא עומדת מולו. אני יודעת שאת לא רוצה להיות שמנה. בואי ננסה לחשוב מה יכול לעזור לך"…. במקום זה, היו שם הרבה מאוד תסכול ואשמה, גבולות חונקים ונבואות זעם. "מי יהיה איתך אם תראי כך?"… איכשהו, הכל היה קשור, כל חולי וכל דחייה, וכל מה שהסתבך לי בחיים קשור איכשהו לבעיית המשקל – שהיא כמובן הייתה אשמתי.

וצמוד צמוד לכל אותן האשמות הגיעו תמיד גם ייסורי המצפון. אני הייתי הילדה שגורמת לכל עוגמות הנפש, שעושה את כל הצרות. כל החברות ובנות-הדודות שלי היו רזות, סטנדרטיות, נורמאליות. מסע אחד לחנות הבגדים והן היו לבושות מכף רגל ועד ראש לעונה הבאה. רק אני הייתי חריגה. נולדתי שמנה ונגזר עלי להישאר כזו עד עולם. שום דבר ממה שמדדתי לא היה יפה עלי, ובלט והתנפח והתמתח בכל המקומות הלא נכונים. הרוכסנים לא נרכסו והכפתורים לא התכפתרו. פניה של אמי היו נמתחות למין מסכה חסרת הבעה, ידעתי שהיא מתאמצת לגייס בתוכה את כל כוחות הריסון שבה כדי שלא להתפרץ עלי שם בחנות קבל עם ועדה. היא הייתה מרשה לעצמה רק אנחה ארוכה ומיוסרת שעה שסבתי על עקביי ופניתי חזרה אל חדר ההלבשה. די היה בה באותה אנחה כדי לגרום לי להרגיש בלתי ראויה לאהבתה.

"היא פשוט מאוד חסרת מוטיבציה", אמרה הדיאטנית לאמי כשחזרנו אליה לפגישת מעקב. לא ידעתי בדיוק מה פירוש המילה מוטיבציה, אבל הבנתי טוב מאוד שבדבריה לא הייתה טמונה כל מחמאה עבורי.

כיום, במבט לאחור, מתוך ניסיון כאם וכמורה, אינני מצליחה להבין איך אשת מקצוע מוצהרת יכולה להגיע להערכת מצב מוטעית כל כך. איזו ילדה בת עשר רגישה הייתה נשארת שוות נפש בשמשה מטרה לחיצי הלעג של הסביבה, מושא הבדיחות ומען קבוע לביקורת ודחייה? איזו ילדה נורמאלית ונאה אינה מעוניינת להיות רזה, מקובלת, יפה?

כשהייתי בת אחת-עשרה, הציעה לי סבתא שלי טיול לגולן אם אשיל מעלי חמישה קילוגרם. טיול כזה באותם ימים היה שווה היום כנראה כמו כרטיס טיסה לארצות הברית. אבי הבטיח לי מחנה לינה יקר אם אוריד עשרה קילוגרם. בתור ילדה עירונית, קיץ כזה בחיק הטבע בהחלט היה משהו שיכולתי רק לחלום עליו. ואם אותן הבטחות לא דחפו אותי לעשות משהו, אז כנראה שמוטיבציה לא הייתה הבעיה שלי.

בתור אם ומורה, נעזרתי בחוויות הילדות שלי כדי להגיע למסקנה שאני מאמינה בה בכל לב. ההצלחה היא המניע החזק ביותר בעולם. ילדים שחווים רק כישלונות, מבחינה לימודית, חברתית או התנהגותית, אינם חסרים מוטיבציה. האמינו לי, הייתי שם, הם רוצים להצליח בכל ליבם ומאודם. הם בסך הכל חסרים את הכלים שיעזרו להם להשיג את מה שהם צריכים. אם רק נעניק להם קבלה ללא תנאי, אהבה וכלים מתאימים, כל ילד בעולם יבחר להצליח.

אז אתם חושבים שלא רציתי להצליח?

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")