לאן את פונה?

לאן את פונה? האם אל הקול
ה’פמיניסטי’ שטוען שוויון זכויות ללא
הרף, או למעלה מזה, למקום בו
תקבלי עוצמות, ולא דרך שום שליח,
שלא חשבת עליהן?
 

מיד לאחר בריאת העולם, באה הלבנה לפני הקב"ה וטענה: "הייתכן ששני מלכים ימשלו תחת כתר אחד?!" כלומר, שנינו באותו גודל – השמש והירח. כפשוטם של דברים, זה נשמע לנו חוצפה והתערבות במעשיו של הקב"ה. אך מסביר הרב פינקוס זצ"ל שכוונתה של הלבנה הייתה לטובה, היא באה לפני השם יתברך ואמרה: "איני רוצה לקבל את אורי מהשמש, חפצה הנני לקבל את אורי ישירות מאיתך, השם יתברך!"

הרי ידוע שהלבנה מקבלת את אורה מן השמש ואין לה אור משל עצמה. ענה לה הקב"ה ואמר: "לכי ומעטי את עצמך. זהו לא עונש, זה רק תנאי ובסיס לרצון נעלה. אם חפצה את לקבל את אורך מאורו של השם יתברך בכבודו ובעצמו ולא דרך שום שליח, חייבת ומוכרחה הינך ללכת ולמעט עצמך, כלומר, להיות ענווה. וככל שתמעיטי את עצמך יותר, כך תזכי יותר לאור השם".

ישנן נשים הנקראות פמיניסטיות. העיקרון שלהן אומר שוויון זכויות בין הגבר לאישה. מדוע שרק הגבר יניח תפילין? האם האישה פחות חשובה ממנו? במה נגרע חלקה שלא זכתה אף היא לקיים מצווה זו? ולמה שרק הגבר ילבש ציצית וייטול לולב? האם האישה היא אוויר, אינה קיימת? הן בודאי נרגזות מאוד לשמע הברכה שהגבר מברך, "שלא עשני אישה" ולא מבינות כלל מהו המקום לשמחה. אך יש לכך תשובה: האיש הוא בבחינת שמש, המגלמת בתוכה אנרגיה וכוח רב משל עצמה ומקרינה סביבה אור בוהק וחזק. כך האיש, הוא בעל אור עצמי, כמן סוללה האוצרת בתוכה את הכוח. הוא מייצר מעלות וגדלות ומקרין אותן מתוכו בצורת תורה ומצוות.

לעומתו, האישה היא כלבנה אשר אין לה אור עצמי והיא כמו מראה שמשקפת לתוכה את כל העומד מולה. אם היא פונה למעלה, אל השם יתברך, אזי משתקפים בה כל הדברים הנעלים, היא זוכה להתעלות מדרגה לדרגה ויכולה אף להגיע לרמות הרבה יותר גבוהות מן האיש, שכן הוא מייצר ומקרין מן הכוח הגלום בתוכו ואינו יכול מעבר לכך. ואילו האישה משקפת את השם יתברך, כך שביכולתה להגיע לרמות אינסופיות ובלתי מוגבלות. כל זאת, כמובן אם תפנה את עצמה לכיוון הנכון, כלפי מעלה.

ולהמחשת הדברים: אם נעמיד תמונה של החפץ חיים זצ"ל מול מראה, וכעת נסובב אותה לכיוונו של, להבדיל אלף הבדלות, כלב, מה ישתקף במראה? כמובן, הכלב. ולעומתו, תמונתו של ה"חפץ חיים" יפה ומאירה שבעתיים. כעת נסובב שוב את המראה, והפעם כלפי אדם רגיל. גם הפעם תהיה התמונה של ה"חפץ חיים" יפה יותר. אך אם נעמיד את המראה מול משה רבינו, כאן הספור משתנה, משום שבכל זאת משה רבינו גדול יותר מה"חפץ חיים". ובכן, ראינו שהעניין תלוי לאן המראה פונה, בכל פעם היא תשקף את העצם שאליו היא פונה, בעוד שתמונתו של ה"חפץ חיים", תכיל לעולם את דמות דיוקנו ולא שום דבר אחר.

כך, כשהאישה מחליטה לפנות אל השם, זה אומר שכעת כל הפנימיות שלה נעשית מתוך קרבה אליו וכל מהותה היא קדושתו. בשעה שכזו, היא עולה לאין ערוך על האיש ומהווה כל כולה: "שעשני כרצונו", כביכול היא רונו של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

ומה הדבר החשוב ביותר אצל האישה? הצניעות. כעת ניתן להבין זאת ביתר קלות. הצניעות מהווה מחסום בפני הפריצות של הרחוב מלהשתקף בראי האישה. ברגע שהיא ממעטת ביציאות שאינן צריכות מן הבית, שומרת על ביתה לבל יחדרו אליו מהדלת האחורית כל מיני עלוני תועבה ופריצות למיניהם, אף אם הם מתהדרים באצטלא חרדית, ומסלקת מהשטח כל מיני עיתונים המתארים בפרוטרוט את כל חדשות לשון הרע העדכני ודיבורי הסרק שאמרו אנשי הבל וכדומה, ובזה ששומרת על לשון נקייה לבלתי יחדרו אליה מילות הרחוב לסוגן, כאלה הממלאות היום את שוק אוצר המילים של כל צבר עדכני ו"בלתי מיושן" – רק כך היא מגינה על צביונה האישי קרוב אל השם. היא חוסמת את המראה שלה מפני דברים שהצניעות יפה להם והרחוב לא חודר כאבני חצץ אל ריאותיה.

כל אישה חייבת לדעת, שכאשר היא מתהלכת ברחובה של עיר ועיניה קולטות פרסומות שחץ, חלונות ראווה פרוצים וכדומה, המראה שלה נתונה בסכנה ומה שייקלט בה יכול חלילה, בסופו של דבר, להשתקף ממנה ולחוץ. בעוברה לפני חנות שהיצר הרע עובד בה, ובחר למקם בחלון הראווה שלה את הדברים היפים והקורצים ביותר, היא עלולה להשתכנע ולהישבות בקסם הזוהר, וכך ליפול כל פעם בצורה אחרת. פעם ברשת של חולצה צמודה ביותר כי "זה כל כך מרזה אותך" ("תחמיא" לה המוכרת)… ופעם בחכה של בושם בעל ריח נודף למרחוק, אשר בעטיו אין אחד שיפספס את העובדה שגברת פלונית המבושמת עוברת באופן חגיגי והכרזתי ברחוב. פעם זו חצאית קצרצרה ופעם מטאטאה את הרצפה. יש ואלו דווקא פרנזים משתלשלים מכל תיק מטפחת או חולצה, ויש שאלו נעלי טרקטור או ג’יפ "ארבע על ארבע" בגובה אסטרונומי. אין ברירה, מרגע היציאה לרחוב, המראה מתחילה לקלוט לתוכה הכל, ולאו דווקא מה שרוצים. עצם המגע עם העולם החיצוני, לא העולם הטהור שלנו, אצל הגברים זהו ביטול תורה ואילו אצל הנשים, זוהי פגיעה באישיות עצמה. שכן היא פשוט מקרינה את מה שעומד מולה.

זוהי חכמת נשים שבונה את הבית הפרטי של כל אחת ואחת, אני עצמי – כלום. כל כולי נתונה רק להשם יתברך, כלפי מעלה, נכונה לקבל את השפע ולהשפיעו על בני הבית.

כשתבוא האישה אחרי מאה ועשרים שנה לבית דין של מעלה, מה תטען? הלא רק הגבר יכול לבוא כשסלי מצוותיו ותורתו בידיו. ובכן היא תאמר: ‘אני הייתי במשך כל חיי צנועה, המראה שלי נשארה צחה ונקייה ללא אף רבב, חפה מכל הבל ושטות וממילא שיקפה נאמנה את קדושתו של השם יתברך’. ומכוח טענה זו תזכה לחלקן של אלו שנאמר עליהן: "אשת חיל עטרת בעלה"!

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net