כרטיסים להצגה

עם השקעה קטנה אבל עקבית!
בשיטת חינוך נינוחה, ואפילו מעניינת
ומאתגרת לכל הצדדים, אתם תצליחו.
"קנו" לילדים כרטיסים להצגה ותראו
שזה עובד.

בתוך מסגרת, חלק 4

הרצאות שמהרצאות…

הטלפון של משפחת אהרוני מצלצל. בצידו השני של הקו חברתה של בעלת הבית. היא שואלת לשלומה אך קצת ‘מתרעמת’ על כך ש’למה לא עונים לטלפון?’… בעלת הבית ממש מותשת, הילדים משגעים אותה כבר משעות הצהריים. עכשיו, עשר בלילה והם… ‘לא רוצים, רוצים להשתגע’… אז שישתגעו להם ביחד, היא מספרת לחברתה מתוך חדרה הסגור (כי כבר אין לה כוח). "שיעשו מה שהם רוצים"… החברה ההמומה חוזרת על המשפט כלא מאמינה. "מה זאת אומרת שיעשו מה שהם רוצים? הם בסך הכל ילדים, מה אין להם הורים?"

"כן, אבל הם עייפים…"

"אני מבינה אותך, גם הילדים שלי לא קלים, את יודעת, אבל מאז סדרת ההרצאות בהן אני משתתפת החיים בבית השתנו. קיבלתי המון כלים ורצון להתמודד. לא אומר לך שהיה לי קל, ממש נלחמתי בשיניים, אבל עכשיו השינוי ממש מורגש. הילדים השתנו. הם הרבה יותר רגועים ולרוב, מתנהגים לפי כל הכללים שקבענו בבית. יש חוקים שהם כבר מקיימים לבד ויש חוקים שהם עדיין זקוקים לעזרה ועידוד ביישומם".

"הלוואי עלי… הכלל היחיד שהם מיישמים בבית הוא להתיש את אמא. התייאשתי מכל שיטות החינוך, מכל החוקים, אני לא חושבת שעכשיו אפשר להנחיל מסגרת ולעבוד איתם על כל מה שכרוך בזה…"

השקעה קטנה = רווח גדול

בבתים רבים נשמעות שיחות מהסוג הנ"ל, בין אם זה עם חברות, יועצים משפחתיים וכן הלאה, וחבל. לא שאני טוען שחינוך ילדים הוא משימה קלה. כלל לא. זוהי מלאכה שמצריכה המון כוחות ואני בהחלט מבין את ההורים המיואשים, אני רק לא מסכים עם הייאוש. עלינו להפנים היטב שהרווח בחינוך ובהקניית הרגלים בבית תוך שימוש נכון במסגרת, מועיל לא רק לעצם חינוך הילדים ולדפוסי התנהגות קבועים, אלא עצם ההשקעה, ואפילו הקטנה ביותר מצד ההורים, מניבה תוצאות מדהימות בהמון מישורים.

כאשר קובעים מסגרת בבית צריך לעבוד קצת יותר קשר מן הרגיל. אבל אל תפחדו, זה קורה רק בהתחלה, כי לאחר שיעבור פרק זמן מסוים הילדים כבר יתרגלו למסגרת, היא תהפוך להם לטבע, ומכאן ואילך העבודה תהיה רק לשמור על הקיים.

וחוק זה חוק, כפי שלמדנו במאמר הקודם, כאשר קובעים אותו – יש לעשות הכל כדי לקיים אותו.

אורחים הגיעו וכולם מתיישבים בסלון. אבל, הילדים לא מפסיקים לגשת לשולחן ולהתכבד, לשחק ולהפריע עם משחקים שונים. וההורים? כל הזמן מבקשים מהילדים לשחק בחדר. תודו, זה לא ממש נעים… מאותו ערב החליטו ההורים על חוק חדש, וזה לשונו: "כאשר אורחים מגיעים לבית שלנו, הכניסה לסלון אסורה לכל הילדים!". ההורים כתבו זאת על דף עם אותיות בולטות ושמו אותו על ‘לוח המודעות’ של הבית, הלא הוא המקרר… ובנוסף, כינסו את הילדים והסבירו להם, כל אחד כפי הבנתו, מדוע הוחלט ל’חוקק’ חוק שכזה (חוסר דרך ארץ כלפי אורחים וכו’) והתחילו לעשות ‘אימונים’, שכאן בעצם עיקר העבודה.

כרטיסים להצגה

לרוב, הילדים משחקים בסלון (כי אין לנו חדר משחקים). אמא נכנסה לסלון כשהיא מלווה באחד הילדים שהיה בתפקיד ‘אורח’ ויחד הם עשו ‘הצגה’. כל הילדים התבקשו לצאת מהסלון ולפנות מקום לאמא ול’אורח’. "מי שיאסוף את המשחקים בזריזות ויחזיר אותם לחדר הילדים, יהיה האורח בפעם הבאה" – הודיעה אמא בחגיגיות, ומי מהילדים לא ביצע את המשימה במהירות, הרי כולם רוצים להיות ‘אורחים’. התרגולים המשיכו עוד מספר פעמים, ההורים ראו בזה אתגר, לכן התמידו והשקיעו ביישומו של החוק.

עם השקעה קטנה אבל עקבית! בשיטת חינוך נינוחה, ואפילו מעניינת ומאתגרת לכל הצדדים, בלי צעקות, בלי מריבות וכמובן בלי אי נעימויות למיניהן, הצליחו ההורים לחנך את ילדיהם להיות "שומרי חוק". דוגמה זו ניתנת ליישום בכל תחום וחוק.

הדובדבן שבקצפת

הדובדבן שבקצפת היה יישום החוק על ידי בן הארבע, ששם לב לכך שבכל פעם שמגיעים אורחים אחיו אוספים את המשחקים ועוברים לחדר. הוא אף פעם לא הבין למה, אבל קיבל על עצמו כמו כולם את "גזר הדין" וביצע אותו כמובן מאליו.

בן הארבע נולד לתוך המסגרת והוא יקיים אותה ללא שום השקעה מצד ההורים, הוא מבין שכך צריך לעשות. הרווח להורים כפול: הילדים שנולדו לאחר חקיקת חוקים בבית ינהגו על פיהם מבלי שההורים יצטרכו להתמודד בכל פעם מחדש עם הנושא.

אני, נולדתי כאן

מסופר על קבוצת מטפסי הרים, גיבורים ואמיצים שהחליטו להעפיל אל ההר הגבוה בעולם. וזה קרה לאחר הכנות נפשיות ותרגולים גופניים, שכירת ציוד טיפוס, מזון ושתייה וכל מה שקשור לאתגר שכזה. היום המיוחל הגיע. כל חברי הקבוצה הגיעו כשהם מלווים בקרובי משפחה וחברים לתחתית ההר כדי להתחיל במסע המפרך. השבועיים הראשונים עברו עליהם די בהצלחה, אך כאשר הטיפוס על ההר הפך להיות יותר קשה, התחילו להישמע פה ושם לחשושים בדבר כדאיות המבצע ולאחר מכן תלונות. וככל שהטיפוס נהיה קשה יותר, התלונות גברו עוד יותר. לאחר חודש של טיפוס קשה ומפרך החליטו מחצית מחברי הקבוצה לפרוש ולרדת מההר. המחצית הנותרת לא התייאשה ממורת רוחם של חבריהם והם המשיכו לעלות, אך גם הם, לאחר חודש נוסף של נפילות וקשיים, החליטו לפרוש ולרדת, חוץ מאחד. אותו אחד היה אמיץ מאין כמותו שהחליט: "אני כובש את פסגת ההר הזה ויהי מה!"… לאחר חמישה חודשי טיפוס נוספים של סבל וייסורים, אלפי נפילות ומשברים כשהוא מטפס לבדו, הצליח סוף סוף להגיע לפסגה המיוחלת. השקיף המטפס האמיץ על כל העולם הפרוש לרגליו בתחושת ניצחון, ואושר ושמחה הציפו את ליבו על הצלחתו הגדולה. "אין מוצלח ממני" אמר לעצמו כשהוא שוכב על האדמה וראשו "בעננים".

צחוק ילדותי מתגלגל נשמע לפתע מאי שם וקטע את מחשבותיו. "האם זה קולו של ילד או שאני מדמיין? מי עוד הצליח לטפס על ההר חוץ ממני?"… הוא זינק ממקומו והחל לחפש את המטפס הנוסף. להפתעתו, הוא ראה ילד קטן משחק עם כדור וצוחק להנאתו. המטפס היה מבולבל ממש: "איך הגעת לכאן? חמישה חודשים עברו מאז שדרכתי בתחתית ההר ועד שהגעתי לכאן, מה אתה עושה כאן?" – שאל את הילד שלא הבין בכלל על מה המהומה. "אני" ענה הילד, "אני נולדתי כאן"!!!

דעו לכם הורים יקרים, אם אתם רוצים באמת שיהיו לכם ילדים טובים, מחונכים ועובדי השם, העבודה שלכם (חוץ מלהתפלל הרבה) תהיה לחנך אותם ליישם את החוקים בבית. זוהי עבודה מאומצת, אבל רק בהתחלה. ואיך נוהגים לומר, "כל ההתחלות קשות אבל אחר כך קל יותר". הילדים לבד יחיו בתוך המסגרת כפי שחינכתם אותם. והבאים אחריהם? הם הרי "נולדו כאן!".

* * *
הרב יצחק אבוחצירא הינו איש חינוך ומחנך בתלמוד תורה "שלום בנייך" של הרב שלום ארוש שליט"א.