לא צריך להפוך את העולם

לפעמים, נדמה לנו שאם רק היה
אפשר לשנות את העובדות, וההוא לא
היה מתערב ומקלקל, ואם שער הדולר
לא היה יורד, ואם לשותף היה אכפת
קצת יותר… הכל היה נראה אחרת.

רבי אלעזר בן פדת היה עני גדול ביותר, וכשהגמרא מתארת: עני, גדול, ביותר – זה אומר שמדובר בעניות שאחריה באה ונגררת עוד עניות, עד פת לחם ממש…

פעם אחת הקיז דם לצרכי בריאות. אלא שאחרי הוצאת דם מרגיש האדם חלש, ומה צריך לעשות? לאכול.

אבל לרבי אלעזר אין מה לאכול, ואין אפילו כדי טעימה. מה עשה? לקח עלה של שום והשליך לפיו. עלה של שום בודאי לא מחזק ובודאי שלא אחרי הקזת דם. היה זה מזון לא מומלץ ורבי אלעזר התעלף והיה כמחוסר הכרה. והיה ‘נים’ כלשון הגמרא.

הלכו תלמידי החכמים לבקרו וראו אותו שוכב. התבוננו עוד וראו כי תוך כך עשה שתי פעולות שנראות כהפוכות בקיצוניותן: היה בוכה והיה שמח, ויצא ניצוץ של אש ממצחו. ויהי לפלא. אחרי שהקיץ והתעורר והתחזק מחולשתו אמרו לו החכמים: למה בכית ושמחת?

סיפר להם רבי אלעזר את אשר היה עמו: "הקב"ה היה יושב עמי"…. זו מדרגת התנאים: הבורא יתברך יושב עמו. אלו דברים שאין בהם הבנה.

רבי אלעזר ניצל את המצב המיוחד ושאל את הבורא על מצבו הדחוק, וכך שאל: "ואמרתי אליו, ריבונו של עולם, עד מתי אהיה בצער כל כך עצום בעולם הזה?"

אמר לי: "בני, ניחא לך שאהפוך העולם כמו שהיה בתחילה ואברא אותו מחדש, ואפשר שתהיה נולד בשעת מזל של פרנסה?"

אמרתי לו: "כל זה אתה רוצה לעשות עבורי (להפוך את העולם ולברוא אותו מחדש) ואחרי ככלות הכל, עדיין יש ספק אם אהיה נברא במזל של פרנסה?!"

רבי אלעזר מלמד אותנו כללו של עולם: אפילו אם בורא עולם, יתברך שמו, מוכן ומסכים להפוך את כל העולם ולברוא אותו מחדש – בכלל לא בטוח שהמצב ישתנה. האם זה יושיע מישהו יותר ממה שיש עכשיו?!

אמרתי לפניו: "ריבונו של עולם, עוד כמה ימים אני אחיה?" ומספר רבי אלעזר שבכה על מעט השנים שנותרו לו לחיות. שהן פחות ממה שחי עד עתה. זו הייתה הבכייה. והמשיך, "אמרתי להקב"ה, איני רוצה שתחריב העולם עבור השנים שעתיד אני לחיות!"

אמר לי הקב"ה: "בעבור זה השכר שאמרת שאין אתה רוצה שאחריב את העולם עבורך, אתן לך בעולם הבא שלושה עשר נהרות של שמן אפרסמון"… "ועבור זה שמחתי!" גילה רבי אלעזר, וזו הייתה השמחה שראו החכמים על פניו.

וממשיך רבי אלעזר ומספר: "אמרתי לו, וכי אין אתה נותן לי דברים חוץ מזה? הרי אין אנוכי מבקש מאיש, אשר אין לו ליתן. מבקש אני מאיתך הקב"ה שיש יכולת בידך ליתן לי ולחבריי הצדיקים הרבה. ואז, הכה הקב"ה באצבעו על מצחי ועל ידי זה יצא ניצוץ של אש ואמר לי: "אלעזר בני, הכיתי בחיצי בך לחדווה בעלמא" – לשמחת העולם.

רבי אלעזר שנמצא בכזו עניות, רוצה ללמד אותנו את המסר העולמי הכל כך חשוב. לפעמים נדמה לנו שאם רק היה אפשר לשנות את העובדות, כפי שדווקא ביקשנו לשנות מראש. ואם התנאים לא היו חוברים למצב הנוכחי, וההוא לא היה מתערב ומקלקל, ואם שער הדולר לא היה יורד, ואם לשותף היה אכפת קצת יותר, וההיא לא הייתה כזו עקשנית – הכל היה נראה אחרת.

אבל רבי אלעזר שהיה יושב עם הקב"ה, והבורא יתברך שואל אותו אם הוא רוצה שיהפוך את העולם ויברא אותו מחדש, כלומר לא רק ‘טיפול אישי’ במי שלא עזר לו, ובקהילה שלא תומכת בו, ובידידים שנטשו אותו, אלא השם אומר לו שהוא מוכן ל’טיפול כוללני’ – להחריב את כל העולם ולבנות אותו מחדש לגמרי! והוא מגלה לו באותה התגלות מופלאה, שלא בטוח שישתנה המזל, וכשנאמר בשמים ‘ספק’, הכוונה שזה ממש ספק.

וכמו שרבי אלעזר אומר, כל זה אתה מוכן לעשות בשבילי ועדיין יש ספק אם אהיה נברא במזל של פרנסה?! סימן שלכל דבר יש סיבה ומסובב, והדברים לא פשוטים כפי שזה נראה. והפתרון הוא לא למחוק את מה שיש, ולא להתמרמר, כי מי אמר שצריך להפוך את העולם?!

כללו של סיפור זה, שנלמד את גודל ההשגחה הפרטית. השם משגיח. הכל מותאם לנו במדויק, כך שבאמת אין מקום לסמן אשמים. אלא, יש להתפלל ולבקש ממנו יתברך את הטוב.

אבל נדמה לנו שאם… ואם… הדמיונות הם הכלי של היצר הרע. רבי נחמן מברסלב אומר שהדמיונות הם הנחשים והעקרבים שבבור. שבבורוּת וחסרון הדעת. הם כל הזמן אוכלים את האדם ומאיימים עליו. וגם כשאין שם עקרבים הוא חושב שהם נמצאים… ה’נדמה לי’ שיכול היה להיות אחרת. וההשערה השגויה בדבר הסיבה שאין לי די בגלל חלוקה לא צודקת. ומי הדוגמא הכי קלאסית למקרה שכזה בתורה? קרח. זאת הייתה השטות העצומה שלו וכל מי שחלילה מסתפח לעדתו. קרח מייצג את הקיצוניות של תרעומת נגד מנהיג הדור, אבל כל יהודי צריך להיזהר לא רק מחלוק על גדולי הדור אלא גם לא על חברו, שהרי אין אחד נוגע במוכן לחברו כמלוא הנימה.

רבי אלעזר מלמד אותנו את השיעור העצום של האמונה. ומה הוא עושה בכל אופן? מבקש מהשם יתברך בשביל דורו, ולבקשות יש מקום מיוחד שהקב"ה שמח בהן ‘לחדווה בעלמא’.

לפעמים הניסיונות קשים, ואנחנו נכשלים בהם. והצער הוא מאוד גדול, מפני מה נכשלנו וכמה חבל שנכשלנו. ואפילו נדמה לנו שהיינו יכולים לחסוך את הכישלון ובודאי שאנו מוותרים עליו. אבל הכל בהשגחה הפרטית. וגם מטעות/כישלון אפשר ללמוד ואפשר להישמר בעתיד.

כשיש אמונה אמיתית בהשגחתו של השם יתברך ובמעשה הבריאה שלו בעולם – "הוא לבדו עשה ועושה ויעשה את כל המעשים" – לא כועסים. לא רוטנים. לא חולקים. לא חושבים ב’נדמה לי’. וגם לא מסמנים כל מיני "אשמים". כשיודעים שרק השם מנהל את העולם ורק הוא מכתיב את המצב, זוכים להתפלל אליו ולבקש ממי שהכל שלו מתנות טובות בעדנו, ובעד כל כלל ישראל הצדיקים.

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")