פרנסה? רק משמים!

אחרי חיפושים נואשים ללא
הצלחה, הגעתי לשקית מסמכים
ישנה, עיינתי ברפרוף וראיתי
מעטפה ירוקה. הנמען: צה”ל.
פתחתי ונדהמתי!…

“העולם הבא שיש לנו בזה העולם, כשהשם יתברך עוזר לפעמים, אין לשער!” (רבי נחמן מברסלב, חיי מוהרן עבודת השם, מ”א)

* * *

לא מזמן, כתבתי לכם על הישועה שקיבלתי מהשם יתברך וכעבור זמן-מה מצאתי עבודה טובה ליד הבית. זוכרים? כשהחלפתי את השכנה שלי שיצאה לחופשת לידה…

אז לפני חודש וחצי היא חזרה לעבודה… ואני חזרתי הביתה. אבל הכל היה כמובן בשמחה. מראש ידעתי שזה זמני. אך מה שהיה חשוב הוא, שבאותה תקופה העבודה הזו מאוד עזרה לנו כלכלית ונתנה לי דחיפה לחזור למעגל העבודה.

התיאוריה מאוד נחמדה ונעימה – לשלוח שוב קורות חיים, ללכת שוב לראיונות עבודה ולמצוא את המקום שמתאים לי מכל הבחינות: שכר, שעות עבודה וכדומה. אבל בינינו, אתם יודעים כמה זה מתיש, ופה נדרשת עבודה אמיתית של אמונה וביטחון בהשם יתברך.

עזבתי את העבודה באמצע החודש. היו לי בדיוק שבועיים למצוא עבודה, כי אם לא אעשה זאת אז בתחילת החודש לא אוכל, מבחינה כלכלית כמובן, להשאיר את הילדה בגן פרטי ואת הילד בצהרון.

הלכתי שוב לראיונות עבודה ונתקלתי באותם קשיים שהיו לי בפעם הקודמת, ומכיוון שכבר “הייתי בסרט הזה” חששתי מאוד לחזור שוב לדוחק כלכלי וללחץ של הפרנסה.

השבועיים הסתיימו והבת שלי נשארה איתי בבית. הרגשתי את הקושי כבר ביום הראשון – הילדה בכתה שהיא רוצה ללכת לגן… אין צורך לספר את מה שהרגשתי באותו רגע… החלטתי לעשות פדיון נפש כדי לפתוח את צינורות השפע. מילא אני ללא עבודה, אבל זה משפיע על הילדים.

הימים עברו ובציפייה מורטת עצבים. בעלי ואני הבנו שאנחנו מתקדמים לתאריך ההורדות של המשכנתא והוויזה… מפחיד שכל חודש אנחנו מגיעים לתקרת החריגה בבנק…

ברוך השם, מה שהיה בחודש שעבר – היה מבחינת ההוצאות, עכשיו מתחילים דף חדש, אמרנו אחת לשני. הבעיה הייתה שזה לא בדיוק דף חדש, היו לנו חשבונות על סך 2,500 ש”ח לשלם, ובאמת שלא ידענו מאיפה נשיג את הכסף הזה.

ביום שהתשלומים בבנק ירדו, עברתי ברפרוף על כל ההוצאות וראיתי 100 ש”ח פדיון נפש, ואמרתי לעצמי: ‘ואוו, 100 ש”ח?! אולי לא הייתי צריכה לעשות את זה?’… כאילו ששאר התשלומים לא היוו בעיה, רק הפדיון…

באותו ערב יצאתי עם הילדים וצ’יפרתי אותם עם גלידה. ביקשתי מהמוכר שיביא לי כרטיס גירוד בסך 10 ש”ח. אם אני אמורה לקבל כסף אז אני עושה השתדלות של עשרה שקלים, לא יותר. גירדתי ו… זכיתי במאה שקלים! שמחנו מאוד על הזכייה, אבל בלילה, כשהתבודדתי, התוודיתי על המחשבה הקטנה שחשבתי על הפדיון וידעתי שהשם יתברך יודע הכל, וביקשתי סליחה. הרי אותם מאה שקלים, עבור פדיון הנפש, לא יאזנו לי את המינוס בבנק! ואם ח”ו זכיתי במאה השקלים הללו כהחזר על הפדיון? אני ממש מכה על חטא… כשסיימתי את ההתבודדות שמעתי את הדיסק של הרב שלום ארוש שליט”א – ” סגולה לפרנסה” – והתחזקתי באמונה. סימנתי לי יעד חדש בעבודת המידות: לא צריך לדאוג יותר!

למחרת, שוב המחנק הזה של תשלום החשבונות שצריך לשלם ואין מאיפה להביא את הכסף. ‘אתמול שמעת שיעור’, אמרתי לעצמי, ‘אז עכשיו זה יהיה מעשי!’

השם דאג שהבת שלי תישן בצהריים וזה היה הזמן המתאים שוב להתבודד על הנושא הכואב הזה, אבל מעומק הלב באמת, לפי עצתו של הרב. הרעיון בגדול הוא שאדם לא צריך כסף. הוא צריך בגדים, אוכל ולפרט להשם בפרטי פרטים על כל דבר, כי כסף אדם צריך רק כדי לתת צדקה.

הפעם לא ביקשתי מהשם כסף, אלא כיסופים לחזור בתשובה שלמה ולהגיע לתכלית האמיתית שלי. הרי לא יתכן שבכל פעם אני אחשוב רק על כסף ובסופו של דבר זה יפגע ברוחניות שלי?!

שיתפתי את השם יתברך בחשבונות שיש לי לשלם: גז, חשמל, ארנונה ומים, והודיתי לו כמובן על כל מה שהוא עזר, ועדיין עוזר, לי בכל רגע ורגע. אמרתי לו שלמדתי שמזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד לראש השנה בשנה אחרי, והודיתי לו על כל השנים בהן הוא פרנס אותי בכבוד. ובכלל, עברו 9 חודשים מתחילת השנה שמתוכם חצי שנה לא עבדתי והכל היה בסדר. המשכנתא שולמה, היה לנו אוכל, בגדים, וגם קצת מותרות לפעמים… אז נותרו לנו 3 חודשים ואני מאמינה באמונה שלמה שהוא ימשיך לדאוג לנו. המשכתי להתפלל, אך מנקודה זו התפילה הייתה על אמונה וביטחון בלבד, וסיימתי את ההתבודדות בתחושה מדהימה של ביטחון בהשם.

הגיעה שעת צהריים. הערתי את בתי והלכנו להביא את הבן שלי מהגן.

“נס למעלה מהטבע, ולזה צריך אמונה”, אומר לנו רבי נחמן (ליקוטי מוהר”ן ח”א, ז).

אבל עד כדי כך?!

שעה וחצי לאחר ההתבודדות, אחרי ארוחת הצהריים עם הילדים, התיישבתי לכתוב שיעור תורה. פתאום, הבן שלי בא ודרש מחברת בצורה מאוד לא מנומסת כדי לצייר בה. האמת, שלא הייתה לי עוד מחברת אבל סבלנות כן, ברוך השם. ניגשתי לחפש לילד ניירות לציור. לאחר חיפושים נואשים ללא הצלחה, הגעתי לשקית מסמכים ישנה, עיינתי ברפרוף וראיתי מעטפה ירוקה. הנמען: צה”ל.

פתחתי ונדהמתי!!!

כותרת המכתב הייתה: יתרת פיקדונך מהשירות הצבאי עומדת על סך 2,360 ש”ח וניתנת למשיכה בכל בנק!

לא האמנתי! המכתב שכב שנתיים במגירה!!!

התקשרתי כדי לוודא פרטים נוספים, והפקידה אמרה שהסכום צבר ריבית וכעת הוא עומד על 2,550 ש”ח ונותרו לי רק עוד חודשיים למשוך את הכסף (?!?)

אחרי ההתרגשות משכתי את הכסף, שילמתי את החשבונות, ופשוט לא הייתה מאושרת ממני.

למחרת, שעת ההתבודדות הגיעה שוב. לא הפסקתי להודות להשם על כל השתלשלות האירועים של היום הקודם. הבנתי כמה זה נכון שאסור לכעוס, כי הכעס מזיק לפרנסה ולעשירות, כפי שכתוב בליקוטי עצות (ממון ופרנסה ל”ג).

רבי נחמן נתן דוגמא (בשיחות הרן רע”א) על חנווני שמוכר בהקפה, ושאל: מדוע שהאדם לא יגיד כמה פרקי תהילים או ילמד או יעשה מצוות שיהיה מונח ומוכן לו לשעת הצורך אצל השם יתברך?

אין לנו מושג באיזה שלב בחיים נצטרך את זה, הרי זה לא מה שאנחנו רוצים אלא מה שאנחנו צריכים והשם, כידוע, לא נשאר חייב לאף אחד.

חשבתי הרבה על הנס והעמקתי בדבר. כי מה הם 2,500 ש”ח בשביל השם יתברך? ברור לי שזאת לא הייתה מטרתו, אלא רק אמצעי… חיפשתי את המשמעות שבדבר, כלומר מה השם רוצה ממני ואיך אני יכולה להודות לו. את התובנות נשאיר בינו וביני, אבל את הנס נפיץ בין כולנו!

“בודאי הבחירה חופשית ובודאי יש כוח גם עתה לכל אחד ואחד לברוח מדאגות ושיחות של צער כאלה, לברוח מהם ולבטוח בהשם ולקבל על עצמו עמל התורה תחת עמל המר של דאגת העולם הזה ובודאי יפרנסו השם יתברך, כי השם יתברך מפרנס העולם תמיד כאז כן עתה. ואדרבא, השם יתברך מנהיג העולם בכל פעם יפה יותר” (שיחות הר”ן ש”ח).

אנחנו ברבעון האחרון של השנה, אז זה הזמן לשנס מותניים – ברוחניות וגשמיות, ולקצור רווחים של סוף שנה! יהי רצון שנזכה לבטוח בהשם ולהודות לו יתברך בכל יום ויום, אמן ואמן.