לא כיף ומשחקים

אמרו לנו שאיפוק ומתינות הם
המפתח להצלחה. אבל אצל ילדים
כמו דויד אין דבר כזה איפוק או
מתינות. המשחקים האלה הפכו
את דויד שלנו לילד שלא הכרנו…

אחרי חצות, בלילה, דויד, בן ה-15 שלנו, מקליד בקדחתנות במקלדת. לא, הוא לא מכין שיעורי בית עד לשעות הקטנות. מה שמשאיר אותו דבוק למחשב בשעות מאוחרות כאלה הוא משחק אונליין. יודעים על מה אני מדברת, נכון? במשך שעות הוא משקר לנו כשאומר: "הנה, עוד רגע, אני כבר מסיים", ושהוא יכין את שיעורי הבית שלו. לא משנה מה אנחנו אומרים או עושים, אנחנו יודעים שהוא פשוט לא יכול להפסיק לשחק.

דויד שלנו מכור.

הסימנים הקלאסיים להתמכרות כזאת הם: שקרים, חוסר היגיינה – הוא כבר לא נותן את דעתו על עצמו, על איך הוא נראה וכו’, הויתור על הארוחות (הוא לא חושב על אוכל עד שהוא מתנתק מהמשחק, וזה לא קורה מהר), התחמקות מאחריות, הוא לא מצליח ללמוד, הציונים צנחו לרצפה, הוא גם סובל מחוסר שינה משווע, לכן הוא לא מצליח לקום בבוקר או להשתתף בשיעורים בבית הספר.

כשהוא לא משחק, הוא עובר נסיגה כלשהי. הוא נמצא בחרדה, הופך לאדם הכי משועמם שיכול להיות, בודד וחסר מוטיבציה. כשהוא עסוק במשהו אחר, הוא רואה בדמיונו רק את המשחק, והוא מאמין שהדבר היחיד שיגרום לו להרגיש טוב ושמח הוא החזרה למשחק. ואת כל השבת הוא מעביר במיטה כדי לא להרגיש את הכאב של ‘הניתוק’.

בקיצור, הוא כבר לא מתפקד כמו ילד רגיל.

אתם בטח אומרים לעצמכם: תוציאו את התקע, מה העניין? תוציאו את המחשב מהבית, או לפחות את המודם. תפסו שליטה.

זה לא פשוט ואפילו לא מתקרב למה שאתם חושבים.

קודם כל, יש את איומי ההתאבדות. כשבאמת איימנו שנוציא את המחשב מהבית, דויד איים להרוג את עצמו. המומחים איתם התייעצנו אמרו לנו שעלינו לקחת את האיומים האלה ברצינות.

ואז יש גם את האלימות.

כשדויד לא מחובר, הוא בדרך כלל מאמלל את החיים של כל בני המשפחה, במיוחד כאשר הוא תוקף פיזית את שאר הילדים בבית. הוא מכנה אותם בשמות מרושעים שלא שמעתי מעודי, מושך בשערות שלהם, בועט בהם והורס את המשחקים שלהם – כל דבר שיכול לגרום להם לבכות. נראה, כביכול, שהוא רוצה להוביל את כל המשפחה למטה, יחד איתו. ואולי הוא רוצה שכולנו נרגיש את הכאב שהוא מרגיש…

אז כדי להמשיך לתפקד, וגם ששאר בני המשפחה יתפקדו, הוא חוזר למחשב ומשחק. ומשחק. ומשחק. הוא יכול להיות במצב כזה במשך תשע שעות רצוף!!! וזה עוד ביום של לימודים. בחופשות אנחנו כבר מדברים על למעלה מ-17 שעות רצופות.

פעם אחת כבר לא יכולנו לסבול את זה יותר, אז ניתקנו את המחשב תוך כדי שהוא משחק. הוא התפרץ. צרח צרחות שהקפיאו לנו את הדם, התנהג כאילו מישהו תלש מתוכו איבר. הוא החל לבעוט ולדחוף אותנו. הוא היה בלי שליטה, וזה היה ברור. לא הייתה לנו ברירה והזמנו משטרה.

כאשר המשטרה הגיעה, קהל קטן של שכנים התגודד סביב כניסת הבית שלנו. הרגשנו איך סכין הבושה נתקעת בתוכנו. וכאשר השוטרים נכנסו לבית התביישנו עוד יותר. דויד היה מפוחד מאוד. הוא חשב שהשוטרים יעצרו אותו. הוא לא היה רחוק מזה. במקרים דומים, השוטרים פשוט עצרו את הילד והעבירו אותו לבית חולים פסיכיאטרי קרוב. במקרה שלנו, השוטרים הרצו לדויד בנושא כיבוד הורים והזהירו אותו, שאם הם יצטרכו להגיע לכאן שוב הוא ייעצר, וזה בתקווה שהוא יפחד וישתנה.

אבל הוא לא. הוא חזר למשחק כבר למחרת.

דויד אף פעם לא היה כזה. הוא התחיל כילד מבריק והביא הביתה ציונים מדהימים. ואז, כאשר היה בבית ספר יסודי, החל בכיתה שלו מעין רעב לא מוגדר למשחקים האלה. חשבנו שזה לא משחק כזה מזיק. זה רק משחק! משהו שאפשר לפרק איתו את האנרגיות שמצטברות, ולהמשיך הלאה. אצל רוב הילדים זה באמת מה שהיה, אבל לא אצל דויד.

המשחק שהוא משחק, ושיחק במשך כמה שנים, הוא מהסוג של משחקי התפקידים המתרחש בזמן אמת (כמו דיאבלו (Diablo) על כל דרגותיו). הרבה משתתפים יכולים לשחק בו זמנית, והם אפילו הקימו ‘קהילות’ או ‘שבטים’ ומשחקים כקבוצה מאוחדת. והמשחקים האלה ממכרים מאוד בגלל ש:

1. אין להם סוף. אף פעם לא תצנח, תמיד יש עוד מה לעשות ולאן להמשיך.

2. הם מספקים עולם דמיוני אליו השחקנים מתחברים, אך מתנתקים מהעולם האמיתי. אפשר ליצור קשרים חברתיים דרך הקהילות או השבטים. יכולים להיות לך הרבה חברים אונליין (בדרך כלל עוד מכורים שהמשחק חשוב להם יותר מכל דבר אחר בחיים, ואפילו יותר מהחיים. בעצם, הם חיים רק בשבילו…). ואתה גם יכול להרוויח ולהנהיג את הקהילה או השבט.

3. ככל שתשקיע יותר זמן במשחק, כך גם תצליח. ולא דומה שחקן שמשקיע זמן לזה שלא, כי אז הוא נשאר מאחור…

4. במשחק מוצגים אירועים מיוחדים שמצריכים מספר רב של משתתפים, דבר שגורם למשתתף להרגיש שהוא חייב להמשיך. אירועים אלה יכולים להימשך שעתיים עד שמונה שעות ביום!

עם כל המלכודות הללו, דויד השתעבד למשחקים האלה – יחד עם עוד הרבה מאוד ילדים. ומה שהופך את המצב לגרוע יותר הוא, שהמשחקים האלה, במיוחד אלה שדויד מכור אליהם, ממלאים את ראשיהם של הילדים בכל מיני מחשבות לא רצויות, כמו רצח ועבודה זרה.

שום פתרון "טבעי" לא קיים להתמכרות כזו. מכורים למשחקי אונליין לא מוכרים (בארצות הברית לפחות, במקום בו אנו גרים) על ידי ארגון הפסיכיאטרים האמריקאי, וזה אומר שטיפולים בדרך כלל אינם מוכרים, לכן גם אין ביטוח והחזר כספי. השיחות עם אנשי מקצוע לא עוזרות. דויד חזר למשחק ברגע שהוא שנכנס הביתה מהפגישה עם הפסיכולוג. התרופות שניתנו (בגלל שההתמכרות אובחנה כדיכאון) גם הן לא עזרו. חלק מהמומחים טוענים שאיפוק ומתינות הם המפתח להצלחה. אבל אצל ילדים כמו דויד, אין דבר כזה איפוק או מתינות. עד שדויד בעצמו יחליט שזהו זה, אנחנו לא רואים שום פתרון באופק.

חוץ, כמובן, מהתפילות.

וכמו שרבי נתן מברסלב, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, היה אומר: במקום שבו אני רואה חסרון, או שהתפללו מעט על הדבר או שלא התפללו עליו בכלל. אז אנו, כהורים, צריכים לחזק את התפילות והאמונה שלנו, שגם המצב הזה מהשם יתברך והוא רק לטובה. ובתפילות שלנו אנו מתפללים על כל ילדי ישראל שמכורים למשחקים האלה שיזכו לרפואה שלמה. זאת התפילה הכנה שלנו ששאר הילדים והוריהם לא יסבלו את כאב הלב והסבל שאנו חשים.

הורים יקרים, עשו לעצמכם ולילדים שלכם טובה ענקית וזהו את האויב שאורב תמיד בין הצללים. בין אם זה פילטר, או נעילה של המחשב – עשו כל שביכולתכם והרחיקו את הילדים שלכם ממשחקים כאלה. ואפילו טוב יותר תעשו אם לא תכניסו את המחשב לכתחילה הביתה. כי ההבדל בין ילד בריא לדויד שלנו הוא כמה הקלקות על המקלדת – זה הכל.