בגן האמונה המבואר עמוד שא

בגן האמונה המבואר עמוד שא

לָכֵן, יָדוּעַ שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת הִרְבּוּ בִּתְפִלָּה נוֹסָף לִשְׁלֹשׁ הַתְּפִלּוֹת הַקְּבוּעוֹת, שֶׁגַּם בָּהֶן הֶאֱרִיכוּ וְהִתְפַּלְּלוּ מִלָּה מִלָּה בְּכַוָּנָה. לָכֵן, כָּל אֶחָד יִלְמַד קַל וָחֹמֶר מֵהַצַּדִּיקִים – וּמַה אִם הַצַּדִּיקִים הִרְבּוּ כָּל כָּךְ בִּתְפִלָּה, וְהוֹסִיפוּ תְּפִלּוֹת וּתְחִנּוֹת רַבּוֹת בִּשְׁבִיל לִזְכּוֹת לְתִקּוּנָם, אֲנִי – שֶׁאֵינִי צַדִּיק כָּל כָּךְ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁצָּרִיךְ אֲנִי לְהוֹסִיף הַרְבֵּה תְּפִלּוֹת בִּשְׁבִיל לִזְכּוֹת לִהְיוֹת כִּרְצוֹן ה’. וּבֶטַח לֹא אֶסְתַּפֵּק בְּכַמָּה שׁוּרוֹת שֶׁל תְּפִלָּה, שֶׁגַּם אוֹתָם אֵינִי זוֹכֶה לוֹמַר בְּכַוָּנָה כָּרָאוּי.
וְכָךְ כּוֹתֵב רַבִּי יִשְׂרָאֵל מֵרַאדִין הֶ"חָפֵץ חַיִּים" זצ"ל (לִקּוּטֵי אֲמָרִים י’ מ"ז):
"…כִּי לוּ הִתְפַּלַּלְנוּ וְשָׁפַכְנוּ שִׂיחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּוַדַּאי לֹא יָשׁוּבוּ תְּפִלּוֹתֵינוּ וּבַקָּשׁוֹתֵינוּ רֵיקָם. וְלֹא יִסְתַּפֵּק הָאָדָם בַּמֶּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם, אֶלָּא כַּמָּה פְּעָמִים בַּיּוֹם צָרִיךְ לִשְׁפֹּךְ תְּפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, כְּשֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ, מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא".

לְהִתְפַּלֵּל עַל הַתְּפִלָּה

אָדָם שֶׁהִתְעוֹרֵר וְרוֹצֶה לְהַתְחִיל לַעֲסֹק בְּמִשְׁפָּט וּבִתְפִלָּה בְּכָל יוֹם עַל כָּל הָעִנְיָנִים הָעוֹבְרִים עָלָיו, צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע, שֶׁגַּם עַל זֶה הוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל. הַיְנוּ, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּבַקֵּשׁ מֵה’, שֶׁיְזַכֵּהוּ לַעֲסֹק בְּהִתְבּוֹדְדוּת וּבְמִשְׁפָּט כָּרָאוּי כָּל חַיָּיו, שֶׁבָּזֶה תָּלוּי כָּל תִּקּוּנוֹ.
עֵצָה טוֹבָה הִיא, שֶׁיַּתְחִיל בְּכָל יוֹם אֶת הַ’שָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת’ שֶׁלּוֹ בְּחָמֵשׁ דַּקּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה עַל הַהִתְבּוֹדְדוּת. הַיְנוּ, שֶׁיְּבַקֵּשׁ מֵה’ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּזַכֶּה אוֹתוֹ לְהִתְבּוֹדְדוּת כָּרָאוּי, וְיַצִּילֵהוּ מֵהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁאֵינָהּ כָּרָאוּי. וְיִתֵּן לוֹ דִּבּוּרִים נָאִים, שֶׁיִּזְכֶּה לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ. וִיזַכֵּהוּ לְהוֹדוֹת לוֹ עַל כָּל דָּבָר, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדוֹת לוֹ; שֶׁיְזַכֵּהוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנִּכְשַׁל בָּהֶם; וְשֶׁיִּזְכֶּה לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה עַל כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ. כִּי כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֵם בִּגְלַל חֶסְרוֹן תְּפִלָּה וְכוּ’ וְכוּ’.
וְעוֹד יְבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא: תְּזַכֶּה אוֹתִי לְהַאֲמִין בַּתְּפִלָּה שֶׁלִּי, שֶׁאֲנִי יָכוֹל בַּתְּפִלָּה שֶׁלִּי לִפְעֹל אֶת כָּל הַיְשׁוּעוֹת שֶׁאֲנִי צָרִיךְ, וּלְתַקֵּן כָּל מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ לְתַקֵּן, וּלְהַשְׁלִים אֶת כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי. וּתְזַכֶּה אוֹתִי לַעֲסֹק כָּל יוֹם בִּתְפִלָּה וּבְמִשְׁפָּט עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט בְּחַיַּי בְּתִקּוּן הַמִּשְׁפָּט הָאֲמִתִּי. וְאֶזְכֶּה לְהוֹדוֹת הַרְבֵּה בְּכָל יוֹם, וּלְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל בְּהַשְׁגָּחָה, וְהַכֹּל לְטוֹבָה. וּלְהַאֲמִין שֶׁה’ לֹא יִתֵּן לִי נִסָּיוֹן, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ, אִם אֶתְפַּלֵּל עַל כָּךְ. וְשֶׁאֶזְכֹּר תָּמִיד, שֶׁהָעֵצָה הָאַחַת וְהַיְחִידָה שֶׁיֵּשׁ לִי הִיא הַתְּפִלָּה. וְתָמִיד אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ רַק מַתְּנַת חִנָּם, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אַרְגִּישׁ שֶׁמַּגִּיעַ לִי וְכוּ’ וְכוּ’.
וְעַל יְדֵי שֶׁמְּבַקֵּשׁ בְּכָל יוֹם בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה דַּקּוֹת לִזְכּוֹת לְהִתְבּוֹדְדוּת וּלְמִשְׁפָּט כָּרָאוּי, הוּא יִקְנֶה אֶת הַהִתְבּוֹדְדוּת. וְעַל יְדֵי זֶה יִתְבַּטְּלוּ מִמֶּנּוּ כָּל הַדִּינִים, וְיִחְיֶה חַיִּים מְתוּקִים, נִפְלָאִים וְיָפִים.
זֶהוּ עִקָּר גָּדוֹל בְּכָל הָעִנְיָנִים שֶׁל עֲבוֹדַת ה’. כַּאֲשֶׁר רוֹצִים לְהַתְחִיל וְלַעֲסֹק בְּאֵיזוֹ מִצְוָה אוֹ בְּהַנְהָגָה, צְרִיכִים לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה עַל כָּךְ. בְּלֹא זֶה, יִתָּכֵן מְאֹד שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת מַעֲשָׂיו בְּ’כֹחִי וְעֹצֶם יָדִי’. וְתִכָּנֵס בּוֹ גַּאֲוָה וְהַרְגָּשַׁת יֵשׁוּת, דָּבָר שֶׁיַּרְחִיק אוֹתוֹ מֵה’ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אִלּוּ לֹא הָיָה עוֹשֶׂה כְּלוּם.
לָכֵן, מִשָּׁמַיִם אֵין נוֹתְנִים לָאָדָם ‘וִיזָה’ לְהַצְלִיחַ לַעֲסֹק בְּאֵיזוֹ עֲבוֹדָה, עַד שֶׁאֵין רוֹאִים שֶׁהוּא הִרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל עַל זֶה, בְּאֹפֶן שֶׁגַּם אִם יִתְּנוּ לוֹ אֶת הַמַּדְרֵגָה שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ, לֹא תִּהְיֶה לוֹ שׁוּם גַּאֲוָה. כִּי אָדָם הַמְקַבֵּל דָּבָר מְסֻיָּם רַק אַחֲרֵי רִבּוּי תְּפִלּוֹת, יוֹדֵעַ בְּוַדָּאוּת שֶׁזֶּה נִתַּן לוֹ מִשָּׁמַיִם. וְאֵין נִכְנֶסֶת בּוֹ גַּאֲוָה וְהַרְגָּשָׁה, שֶׁבְּכֹחוֹ זָכָה לָזֶה. וְרַק לָזֶה קוֹרְאִים הַצְלָחָה. שֶׁעַל אַף שֶׁמַּגִּיעַ לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה, מַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת בָּאֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל מֵה’, וְ"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ".