בגן האמונה המבואר עמוד שעה

בגן האמונה המבואר עמוד שעה

יָשְׁבוּ וְדָנוּ בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה מַה לַּעֲשׂוֹת אִתִּי, וּלְבַסּוֹף הִצִּיעוּ שֶׁאֲנִי אֶבְחַר אֵיזוֹ נְשָׁמָה, שֶׁהָעֹשֶׁר שֶׁלִּי יִהְיֶה מֻפְקָד אֶצְלָהּ… וַאֲנִי בָּחַרְתִּי אוֹתְךָ לְשֵׁם כָּךְ, וְכָל הָעֲשִׁירוּת שֶׁהָיְתָה לְךָ, הָיְתָה מִשֶּׁלִּי. וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי צָרִיךְ פַּעַם אַחַת סְכוּם שֶׁל כֶּסֶף כְּדֵי לְתִתּוֹ לְאוֹתוֹ עָנִי, וְשָׁלַחְתִּי אוֹתוֹ אֵלֶיךָ שֶׁתִּתֵּן לוֹ מִכַּסְפִּי שֶׁמֻּפְקָד אֶצְלְךָ, אַתָּה סֵרַבְתָּ לָתֵת לוֹ…
וּכְשֶׁרָאִיתִי שֶׁאֵין אַתָּה פָּקִיד נֶאֱמָן עַל כַּסְפִּי, אֲזַי בָּחַרְתִּי בְּתַלְמִיד שֶׁלִּי, שֶׁרָאִיתִי בּוֹ שֶׁהוּא שָׂשׂ לַּעֲשׂוֹת רְצוֹנִי, וְאַף מוּכָן לָצֵאת מִגִּדְרוֹ בִּשְׁבִיל לְקַיֵּם מִצְוַת צְדָקָה, וְהֶעֱבַרְתִּי אֶת הָעֲשִׁירוּת אֵלָיו".
הִתְחָרֵט הָאִישׁ עַל מַעֲשָׂיו וְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ מֵהָרַבִּי:"רַבִּי! כָּל יָמַי הֻרְגַּלְתִּי בְּתַפְנוּקִים, וְהָעֲנִיּוּת מַעֲבִירָה אוֹתִי עַל דַּעְתִּי! הַאֵין לְךָ מְעַט פַּרְנָסָה לָתֵת לִי שֶׁלֹּא אֶסְבֹּל חֶרְפַּת הָעֹנִי?"
חִיֵּךְ אֵלָיו הָרַבִּי, וְשָׁלַח לִקְרֹא לְאוֹתוֹ תַּלְמִיד שֶׁהִתְעַשֵּׁר, וּפָקַד עָלָיו לָתֵת לֶעָשִׁיר שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו תְּמִיכָה חָדְשִׁית, שֶׁתַּסְפִּיק לוֹ כְּדֵי מִחְיָתוֹ בְּרֶוַח. וְהָאִישׁ הָלַךְ לְדַרְכּוֹ שָׂמֵח וְטוֹב לֵב.

עֲנָוָה

כָּתַב רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֵב: "בְּעִנְיַן הַהַכְנָעָה (עֲנָוָה), טוֹעִים הָעוֹלָם הַרְבֵּה. כִּי הֲלֹא כַּמָּה אָנוּ מְיַגְּעִין עַצְמֵנוּ בַּעֲבוֹדוֹת וּבִתְפִלָּה כְּדֵי לָצֵאת מִמֹּחִין דְּקַטְנוּת (עַצְבוּת) לְמֹחִין דְּגַדְלוּת (שִׂמְחָה). וְאִם כֵּן, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַהַכְנָעָה בִּפְשִׁיטוּת, כִּי אִם כֵּן נִכְנָס לְקַטְנוּת (עַצְבוּת)…" (למ"ת כב).
עֲנָוָה אֲמִתִּית – אֵין פֵּרוּשָׁהּ לַחֲשֹׁב: "אֲנִי לֹא שָׁוֶה כְּלוּם". אֶלָּא פֵּרוּשָׁהּ, שֶׁהָאָדָם יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַמַּעֲלוֹת שֶׁלּוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַכֹּל בַּכֹּחַ שֶׁל הַבּוֹרֵא, וְגַם יוֹדֵעַ אֶת כָּל חֶסְרוֹנוֹתָיו. וְעַל יְדֵי זֶה רוֹאֶה אֶת פְּחִיתוּתוֹ וְאֶת שִׁפְלוּתוֹ וְאֶת אַפְסִיּוּתוֹ, וְשֶׁבְּלִי הַבּוֹרֵא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁלִים אֶת חֶסְרוֹנוֹתָיו. וְיוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ לְתַקֵּן אֶת הַחֶסְרוֹנוֹת הַמְסֻיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְלָכֵן, הוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.
כַּאֲשֶׁר אָדָם מַצְלִיחַ – בְּוַדַּאי צָרִיךְ שֶׁיִּשְׂמַח, שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ עָזַר לוֹ. וְאַדְּרַבָּה, חָשׁוּב מְאֹד שֶׁכָּל אָדָם יִרְאֶה אֶת הַצְלָחוֹתָיו וְאֶת מַעֲלוֹתָיו, רַק צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע, שֶׁה’ הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ אֶת הַהַצְלָחָה, וְיַמְשִׁיךְ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה כָּל הַזְּמַן, וְיִהְיֶה תָּמִיד בִּתְפִלָּה וּבְהַכְנָעָה לִפְנֵי ה’ יִתְבָּרַךְ. וְאִלּוּ כַּאֲשֶׁר הוּא נִכְשָׁל, וְרוֹאֶה כַּמָּה חֶסְרוֹנוֹת יֵשׁ לוֹ – לֹא יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ כְּלָל, אֶלָּא יֵדַע שֶׁה’ מַרְאֶה לוֹ אֶת הַמַּצָּב הַקָּשֶׁה שֶׁלּוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְעוֹרֵר לָדַעַת שֶׁהוּא צָרִיךְ אֶת ה’. וְיֵצֵא מֵהַ’כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי’, וְיִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה, וְאָז בְּקַלּוּת ה’ יַעֲזֹר לוֹ.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הַגַּאֲוָה – פֵּרוּשָׁהּ שֶׁהָאָדָם מְנַתֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵה’ יִתְבָּרַךְ, וְרוֹאֶה רַק אֶת הָ’אֲנִי’ שֶׁלּוֹ. לָכֵן, בַּהַצְלָחוֹת הוּא מִתְגָּאֶה שֶׁ’אֲנִי הִצְלַחְתִּי’, וּבַכִּשְׁלוֹנוֹת הוּא נִשְׁבָּר, כִּי ‘אֲנִי נִכְשַׁלְתִּי’. וְאִלּוּ עֲנָוָה – פֵּרוּשָׁהּ, שֶׁהָאָדָם מְקַשֵּׁר הַכֹּל אֶל ה’: בַּהַצְלָחוֹת הוּא מוֹדֶה לַה’, וּבַכִּשְׁלוֹנוֹת הוּא מִתְפַּלֵּל אֶל ה’.
צְרִיכִים לָדַעַת הֵיטֵב! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בָּא בִּטְרוּנְיָה עִם בְּרִיּוֹתָיו. כִּי ‘בְּכָל יוֹם יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו. וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ’. הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ שֶׁהָאָדָם הוּא לֹא מַלְאָךְ, וְהַטַּעֲנָה הַיְחִידָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הָאָדָם בְּכָל עֲבֵרָה שֶׁעוֹשֶׂה הִיא: מַדּוּעַ לֹא בִּקַּשְׁתָּ אֶת עֶזְרָתִי? מַדּוּעַ חָשַׁבְתָּ, שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְבַד לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרְךָ?
לָכֵן, אָדָם שֶׁנִּכְשַׁל בַּמֶּה שֶׁנִּכְשַׁל – אֲפִלּוּ בַּעֲבֵרָה הַחֲמוּרָה בְּיוֹתֵר – צָרִיךְ דָּבָר רִאשׁוֹן לִזְכֹּר שֶׁ’תְּשׁוּבָה’ – אֵין פֵּרוּשָׁהּ לִרְדֹּף אֶת עַצְמוֹ וְלִהְיוֹת בְּעַצְבוּת. אֶלָּא ‘תְּשׁוּבָה’ – פֵּרוּשָׁהּ לְהִתְוַדּוֹת וּלְהִתְחָרֵט וּלְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, שֶׁזֶּה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לַעֲשׂוֹת בְּלִי שִׂמְחָה. לָכֵן, קֹדֶם הַכֹּל וְלִפְנֵי הַכֹּל יֹאמַר: אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ! ה’ רָצָה לְהַרְאוֹת לִי, שֶׁאֵינִי יָכוֹל בִּלְעָדָיו, כִּי הוּא אוֹהֵב אוֹתִי, וְרוֹצֶה שֶׁאֶהְיֶה קָרוֹב אֵלָיו. אֲנִי הָלַכְתִּי בִּלְעָדָיו, וְתִרְאֶה לְאָן נָפַלְתִּי… עַכְשָׁו שֶׁנִּכְשַׁלְתִּי כְּבָר, מָה ה’ יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה מִמֶּנִּי? הַאִם רוֹצֶה הוּא, שֶׁאֶהְיֶה בְּעַצְבוּת? שֶׁאֶרְדֹּף אֶת עַצְמִי? כְּאִלּוּ אֲנִי מְצִיאוּת, כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ בַּיָּדַיִם שֶׁלִּי? שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לַחֲזֹר עַל הַטָּעוּת, שֶׁבִּגְלָלָהּ נִכְשַׁלְתִּי. דְּהַיְנוּ, לָלֶכֶת בְּלִי ה’.