בגן האמונה המבואר עמוד נה

בגן האמונה המבואר עמוד נה

הַשֹּׁרֶשׁ לְכָל הַיִּסּוּרִים הוּא, שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּסַךְ הַכֹּל נִבְרָא, שֶׁנִּשְׁלַח לָעוֹלָם הַזֶּה לִשְׁלִיחוּת, וְהוּא אֵינוֹ ‘בַּעַל הַבַּיִת’ עַל חַיָּיו. וְכָל שֶׁכֵּן, לֹא ‘בַּעַל הַבַּיִת’ עַל שְׁאָר הָעוֹלָם.
אֲבָל אָדָם הַמַּאֲמִין – שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא נִבְרָא – חַיָּיו קַלִּים וּנְעִימִים מְאֹד. הוּא מִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת אֶת הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ, וְהוּא מְנַסֶּה לְהָבִין, מָה רְצוֹנוֹ שֶׁל מִי שֶׁשָּׁלַח אוֹתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לְיִסּוּרִים גְּדוֹלִים בִּשְׁבִיל לְכַוְּנוֹ אֶל תַּכְלִיתוֹ, מֵאַחַר שֶׁבְּיִסּוּרִים קְטַנִּים וּבִמְעַט רְמָזִים הוּא מִתְעוֹרֵר לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה.
מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, וְחוֹשֵׁב שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת עַל עַצְמוֹ, וְהוּא יָכוֹל לְהַחְלִיט לְבַד מַה לַּעֲשׂוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, חַיָּיו מְלֵאִים סֵבֶל. כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאַהֲבָתוֹ אֵלָיו לֹא מְוַתֵּר לוֹ וּמַכֶּה בּוֹ בְּשַׁרְבִיטוֹ עוֹד וָעוֹד, עַד שֶׁיַּחְלִיט לְהַקְשִׁיב לִרְמִיזוֹתָיו וּלְחַפֵּשׂ מַה הִיא שְׁלִיחוּתוֹ בָּעוֹלָם. וּבֶאֱמֶת, זוֹ הִיא טוֹבָה גְּדוֹלָה מַה שֶּׁמַּכֶּה בּוֹ, וּמְעוֹרֵר אוֹתוֹ לְתַכְלִיתוֹ. כִּי מִי שֶׁלֹּא מִתְעוֹרֵר מִכָּל הַמַּכּוֹת וּמִכָּל הַיִּסּוּרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ בִּשְׁבִיל לְיַשֵּׁר אוֹתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפְסִיק לְהוֹכִיחוֹ וּלְיַסְּרוֹ, וּמַנִּיחַ לוֹ לְהִשָּׁאֵר בְּטָעוּתוֹ – אוֹי לוֹ וּלְנַפְשׁוֹ. כִּי עַל זֶה אוֹמֵר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא אוֹתוֹ.

שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ

וְכֵן כָּתוּב (ל"מ ר"ו): "… ה’ יִתְבָּרַךְ – דַּרְכּוֹ לִקְרוֹת אֶת הָאָדָם תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, וְקוֹרְאוֹ לָשׁוּב לַאֲחוֹרָיו. וּלְכָל אֶחָד קוֹרֵא לְפִי בְּחִינָתוֹ: יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאוֹ בִּרְמִיזָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאָה מַמָּשׁ, וְיֵשׁ שֶׁבּוֹעֵט בּוֹ וּמַכֵּהוּ, וְזֶהוּ הַקְּרִיאָה שֶׁלּוֹ…". וְעוֹד אָמְרוּ חֲזַ"ל: "לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא, לְשַׁטְיָא בְּכוֹרְמִיזָא" (מִדְרָשׁ מִשְׁלֵי כ"ב); שֶׁפֵּרוּשׁוֹ: הֶחָכָם דַּי לוֹ בְּרֶמֶז, וְהַשּׁוֹטֶה – צְרִיכִים לְהַכּוֹתוֹ בְּאֶבֶן…
לָכֵן, אֲפִלּוּ הַחֶסְרוֹנוֹת הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר כֻּלָּם לְטוֹבָתוֹ שֶׁל הָאָדָם. כִּי רַק הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַה הוּא הַמַּסְלוּל וּמַה הִיא הַמַּטָּרָה, שֶׁאֵלֶיהָ צָרִיךְ אָדָם זֶה לְהַגִּיעַ; וְאִלּוּ מֵהָאָדָם עַצְמוֹ זֶה נִסְתָּר. וְלָכֵן, לִפְעָמִים ה’ יִתְבָּרַךְ צָרִיךְ לִשְׁבֹּר לוֹ אֶת הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁעָשָׂה, וְלַחֲסֹם לוֹ מַהֲלָכִים בַּחַיִּים בִּשְׁבִיל לְהַכְרִיחַ אוֹתוֹ לִפְנוֹת לַכִּוּוּן הַנָּכוֹן, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לְאִבּוּד.
כָּל עֲבוֹדַת הָאָדָם הִיא לִמְצֹא בְּתוֹךְ מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו מַה ה’ יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה מִמֶּנּוּ; מַה הוּא מְרַמֵּז לוֹ, וּלְאֵיזוֹ תַּכְלִית הוּא מְכַוֵּן וּמוֹלִיךְ אוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלָּאָדָם זֶה נִרְאֶה עַל פִּי רֹב כְּחִסָּרוֹן וּכְצַעַר, וְלִפְעָמִים הוּא אַף מַרְגִּישׁ, שֶׁמַּחֲרִיבִים לוֹ אֶת עוֹלָמוֹ, בֶּאֱמֶת, הַחִסָּרוֹן הַזֶּה הוּא שְׁלֵמוּת גְּמוּרָה, שֶׁאֵין יוֹתֵר שָׁלֵם מִמֶּנָּה. כִּי רַק עַל יְדֵי הַחִסָּרוֹן הַזֶּה הוּא יִזְכֶּה – אִם יְקַבְּלוֹ בֶּאֱמוּנָה – לְהַגִּיעַ לַתַּכְלִית הַטּוֹבָה, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הוּא נִבְרָא, וּלְחַיֵּי הָאֹשֶׁר הָאֲמִתִּיִּים לְנֶצַח נְצָחִים. כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה הוּא יִשְׂמַח בְּחֶלְקוֹ, וְהוּא יוֹדֶה לַה’ עַל כָּל חִסָּרוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ. כִּי הוּא הֲרֵי מַאֲמִין, שֶׁהוּא צָרִיךְ אֶת הַחִסָּרוֹן הַזֶּה עַל מְנָת לְהַגִּיעַ לְתַכְלִיתוֹ. וְכָךְ הוּא יִהְיֶה תָּמִיד שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר, שֶׁזֶּהוּ תְּנַאי הֶכְרֵחִי כְּדֵי לָדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ הַמְיֻחֶדֶת שֶׁלּוֹ.
לָכֵן, אָדָם שֶׁמְּנַסֶּה לְהַצְלִיחַ בַּחַיִּים, וּכְשֶׁהוּא פּוֹנֶה יָמִינָה – ה’ חוֹסֵם אוֹתוֹ; פּוֹנֶה שְׂמֹאלָה – ה’ חוֹסֵם אוֹתוֹ, בִּלְעֲדֵי הָאֱמוּנָה הוּא עָלוּל לִהְיוֹת מְתֻסְכָּל וּמְמֻרְמָר מְאֹד, וְלַחֲשֹׁב שֶׁלֹּא הוֹלֵךְ לוֹ כְּלָל בַּחַיִּים. אֲבָל עַל יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁמַּאֲמִין בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, הוּא אֵינוֹ נִבְהָל, וְאֵינוֹ נִלְחָץ, וְאֵינוֹ מִתְבַּלְבֵּל מִשּׁוּם דָּבָר. הוּא מַאֲמִין שֶׁגַּם חֹסֶר הַהַצְלָחָה הוּא לְטוֹבָתוֹ, וּמְחַפֵּשׂ לְהָבִין לְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ וּלְאֵיזֶה כִּוּוּן מְנַסִּים לְהַפְנוֹת אוֹתוֹ. וְכָךְ הוּא זוֹכֶה לְהַגִּיעַ לַיִּעוּד שֶׁלּוֹ, לְמַמֵּשׁ אֶת שְׁלִיחוּתוֹ, וּלְהַגִּיעַ לַשְּׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ – וְהַכֹּל בְּקַלּוּת, בְּפַשְׁטוּת וּבְנֹעַם. כִּי בְּוַדַּאי קַל לְכַוֵּן אוֹתוֹ אֶל הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, מֵאַחַר שֶׁהוּא קָשׁוּב וְעֵרָנִי לְמַה שֶּׁמְּרַמְּזִים לוֹ; וְאִלּוּ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, הוּא מְבֹהָל, מְבֻלְבָּל וְעַקְּשָׁן, וְכִמְעַט בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לְתַקְּנוֹ.
בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת – כְּשֵׁם שֶׁיֶּלֶד מְמֻשְׁמָע אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל מַכּוֹת, אֶלָּא בִּמְעַט הַכְוָנָה הוּא זָז לַכִּוּוּן הַנָּכוֹן, כָּךְ אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה – שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא נִבְרָא – אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲבֹר יִסּוּרִים רַבִּים. אֲבָל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, הוּא כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁחוֹשֵׁב, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ יוֹתֵר טוֹב מִכֻּלָּם, וְאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל לְהוֹרָיו, וּמִתְעַלֵּם מֵהַדְרָכָתָם וּמֵהַדְרָכַת מוֹרָיו, שֶׁבְּוַדַּאי בָּחַר הוּא לְעַצְמוֹ חַיִּים קָשִׁים מְאֹד.