בגן האמונה המבואר עמוד שכא

בגן האמונה המבואר עמוד שכא

כַּאֲשֶׁר אָדָם פּוֹגֵם בַּבְּרִית, הַיְנוּ שֶׁחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל זְנוּת, אוֹ מְנַבֵּל פִּיו; וְכָל שֶׁכֵּן, כְּשֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה וּמִסְתַּכֵּל בְּמַרְאוֹת אֲסוּרוֹת וְכוּ’, עַל יְדֵי זֶה הוּא מְטַמֵּא אֶת לִבּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ בְּלִבּוֹ אֶת אֱלוֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אֵלָיו. כִּי רוּחַ הַזְּנוּת הִיא רוּחַ טֻמְאָה, הָעוֹקֶרֶת אֶת הָאָדָם מֵהַקְּדֻשָּׁה וּמֵהָאֱמוּנָה. וּמֵחֲמַת שֶׁעִקַּר הָאֱלוֹקוּת הִיא בַּלֵּב, וְלִבּוֹ טָמֵא מֵרוּחַ הַטֻּמְאָה שֶׁל הַזְּנוּת, לָכֵן, אֵין הָאֱלוֹקוּת יְכוֹלָה לִשְׁרוֹת שָׁם. וּמִמֵּילָא, הוּא מִתְנַתֵּק מֵהַקְּדֻשָּׁה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא לֶאֱמוּנָה וְלִתְפִלָּה. וְלָכֵן, פְּגַם הַבְּרִית נִקְרָא עָרְלָה, הַיְנוּ, חִפּוּי גַּס הָאוֹטֵם אֶת הַלֵּב מֵהָאֱמוּנָה. וּמִיָּד כַּאֲשֶׁר אָדָם פּוֹגֵם בִּבְרִיתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּח פִּיו כְּלָל בִּתְפִלָּה מֵחֲמַת הָעָרְלָה הַחוֹפָה עַל לִבּוֹ וְהַמְנַתֶּקֶת אוֹתוֹ מֵה’ יִתְבָּרַךְ.
הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה פּוֹגֶמֶת בַּדַּעַת, מֵאַחַר שֶׁהַזֶּרַע בָּא מֵהַמֹּחַ. וְהַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה מְאַבֵּד חֶלְקֵי מֹחוֹ, וּבָזֶה נִפְגֶּמֶת דַּעְתּוֹ. לָכֵן, כָּל מַחֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ הֵן מִפְּגַם הַבְּרִית. וְכֵן כָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהַזּוֹרֵק אֶת מֹחוֹ, נוֹפֵל לַעֲנִיּוּת מִכָּל הַבְּחִינוֹת. גַּם עֲנִיּוּת כִּפְשׁוּטוֹ, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה, וְיִהְיוּ לוֹ חוֹבוֹת גְּדוֹלִים; וְגַם עֲנִיּוּת מֵהַדַּעַת, הַיְנוּ, שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בַּה’; שֶׁזֶּה מִתְבַּטֵּא בְּעַצְבוּת וּבְדִכָּאוֹן וּבְכַעַס, שֶׁהֵם חָלְיֵי הַנֶּפֶשׁ.
כַּאֲשֶׁר אָדָם פּוֹגֵם בַּבְּרִית, הוּא נוֹפֵל מֵהַקְּדֻשָּׁה; וְעִקַּר הַקְּדֻשָּׁה הִיא הָאֱמוּנָה. לָכֵן, כְּשֶׁנּוֹפֵל מֵהַקְּדֻשָּׁה, נִפְגַּעַת הָאֱמוּנָה, וְנִפְגָּעִים כָּל חַיָּיו. זֶה מִתְבַּטֵּא בִּבְרִיאוּתוֹ, בִּשְׁלוֹם בֵּיתוֹ וּבְפַרְנָסָתוֹ, שֶׁאֵלּוּ הַדְּבָרִים הָעִקָּרִיִּים, שֶׁבָּהֶם הוּא מְקַבֵּל מַכּוֹת. וְכֵן שׁוֹרָה עָלָיו עַצְבוּת וְיֵאוּשׁ, וְעוֹלָמוֹ חָשׁוּךְ וְקוֹדֵר וְכוּ’.
הַנֵּאוּף הוּא הַדָּבָר הַנּוֹגֵד בְּיוֹתֵר אֶת הַיַּהֲדוּת. לָכֵן, יָעַץ בִּלְעָם לְבָלָק לְהַכְשִׁיל אֶת יִשְׂרָאֵל בְּנִאוּף, וְאָמַר לוֹ: אֱלוֹקֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה. כִּי עִקַּר הַיַּהֲדוּת הִיא הָרָצוֹן לְהִדָּבֵק בַּה’; וְהָרָצוֹן הוּא כְּפִי תִּקּוּן הַבְּרִית. וּמֵאַחַר שֶׁהַנֵּאוּף הוּא אַהֲבָה וְכִסּוּפִים חֲזָקִים לְמַעֲשֵׂה בְּהֵמָה, הַיְנוּ, רָצוֹן חָזָק לְהֶפֶךְ מֵהַקְּדֻשָּׁה, לָכֵן, כַּאֲשֶׁר אָדָם נוֹפֵל לְנִאוּף, הוּא מְאַבֵּד אֶת כָּל הָאַהֲבָה וְהַכִּסּוּפִים לַה’. וְהוּא מְאַבֵּד אֶת הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה וּלְקַיֵּם מִצְווֹת. וּבְיוֹתֵר הוּא מִתְרַחֵק מִתְּפִלָּה וּמֵהִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁהֵם עִקַּר הַבִּטּוּי לָאֱמוּנָה.
כָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁעִקַּר הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא בְּתַאֲוַת נִאוּף. מֵאִידָךְ, אָנוּ יוֹדְעִים, שֶׁהָעִקָּר זֶה הָאֱמוּנָה. נִמְצָא שֶׁזֶּה תָּלוּי בָּזֶה. הַהֶסְבֵּר לְכָךְ הוּא, שֶׁעִקַּר הַנֵּאוּף הוּא בָּעֵינַיִם; וּשְׁמִירַת הָעֵינַיִם – פֵּרוּשָׁהּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהָאָדָם יוֹדֵעַ, שֶׁאֵין הָעוֹלָם הֶפְקֵר, וְשֶׁהוּא נִבְרָא, וְיֵשׁ עוֹד בְּרוּאִים שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא גַּם בִּשְׁבִילָם; לָכֵן, אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בְּמַה שֶּׁלֹּא שַׁיָּךְ לוֹ, כִּי הַנִּבְרָא צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל רַק בְּמַה שֶּׁנִּתַּן לוֹ. לָכֵן, מִי שֶׁמֵּרִים עֵינָיו נִקְרָא גְּבַהּ עֵינַיִם, הַיְנוּ, שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת עַל הָעוֹלָם, וְהַכֹּל שַׁיָּךְ לוֹ. וְהוּא מִסְתַּכֵּל וּמִתְאַוֶּה לְמִי שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ לוֹ; וּלְמַעֲשֶׂה הוּא רוֹצֶה, שֶׁכָּל הַנָּשִׁים יִהְיוּ שֶׁלּוֹ. וְכָתוּב בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן נ"ד, שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּאָה לוֹ מִיתַת הַלֵּב.
כַּאֲשֶׁר אָדָם אֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת עֵינָיו, עַל כָּרְחוֹ הוּא מִתְאַוֶּה וְחוֹמֵד אֶת מַה שֶּׁלֹּא שַׁיָּךְ לוֹ. כִּי אָמְרוּ חֲזַ"ל: עַיִן רוֹאָה – וְהַלֵּב חוֹמֵד. וְכָל דִּבְרֵי חֲזַ"ל הֵם חֻקֵּי טֶבַע מַמָּשׁ. לָכֵן, זֶהוּ חֹק טֶבַע, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָעַיִן רוֹאָה – מִיָּד הַלֵּב חוֹמֵד. וְאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת עֵינָיו, שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל הַלָּאו שֶׁל "לֹא תִתְאַוֶּה". וְהַרְבֵּה פְּעָמִים עוֹבֵר אַף עַל הַלָּאו הַכָּתוּב בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת "לֹא תַחְמֹד", שֶׁעָלָיו עוֹמֶדֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
זֶהוּ גַּם הַהֶסְבֵּר לְעַיִן הָרָע וּלְהֶזֵּק רְאִיָּה, הַמּוּבָאִים בַּגְּמָרָא. כִּי כַּאֲשֶׁר אָדָם חוֹמֵד אֶת מַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, הוּא פּוֹגֵעַ בָּרוּחָנִיּוּת וּבַחַיּוּת שֶׁל אוֹתוֹ דָּבָר; כִּי מְנַתֵּק אוֹתוֹ הַדָּבָר מֵהָאֱלוֹקוּת הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל.