בגן האמונה המבואר עמוד עט

בגן האמונה המבואר עמוד עט

לׁא לִפּוֹל לְעַצְבוּת מֵהַכִּשָּׁלוֹן

גַּם כַּאֲשֶׁר הָאָדָם סוֹבֵל עֵקֶב טָעֻיּוֹת, כִּשְׁלוֹנוֹת, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה דְּבָרִים הַתְּלוּיִים לִכְאוֹרָה בַּבְּחִירָה שֶׁלּוֹ, צָרִיךְ הוּא לָדַעַת שֶׁאָמְנָם לִפְנֵי שֶׁהוּא טָעָה, הָיְתָה לוֹ בְּחִירָה לֹא לִטְעוֹת; אֲבָל עַכְשָׁיו, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר טָעָה, צָרִיךְ הוּא לְהַאֲמִין – שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא מֶסֶר בִּשְׁבִילוֹ! וְלָכֵן אֵין לוֹ לִרְדֹּף אֶת עַצְמוֹ, וְלִפֹּל לְהַאֲשָׁמוֹת עַצְמִיּוֹת וְלַחֲלִישׁוּת הַדַּעַת.
הַהֶסְבֵּר לְכָךְ הוּא פָּשׁוּט: בְּוַדַּאי אָדָם הַמַּאֲמִין יוֹדֵעַ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא הִצְלִיחַ בִּבְחִירָתוֹ, זֶה רַק מִפְּנֵי שֶׁמִּשָּׁמַיִם עָזְרוּ לוֹ – בָּזֶה חַיָּב כָּל אָדָם מַאֲמִין לְהוֹדוֹת. וָלֹא, זֶה מַרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּאֲוָה – שֶׁאוֹמֵר ‘אֲנִי הִצְלַחְתִּי’. לָכֵן, כֻּלָּם אוֹמְרִים תָּמִיד ‘בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא’, ‘בְּעֶזְרַת ה”, ‘בְּחַסְדֵּי ה”, ‘ה’ עָזַר לִי’ וְכוּ’. וְאִם כֵּן, חַיָּב הָאָדָם הַמַּאֲמִין לְהוֹדוֹת, שֶׁגַּם אִם הוּא טָעָה בִּבְחִירָתוֹ, גַּם זֶה אַךְ וְרַק מִפְּנֵי שֶׁמִּשָּׁמַיִם לֹא עָזְרוּ לוֹ, וְעָלָיו לְקַבֵּל אֶת הַכִּשְׁלוֹנוֹת שֶׁלּוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְאַהֲבָה, וְלִלְמוֹד מֵהֶם.
נִמְצָא שֶׁאִם הָאָדָם לֹא מְקַבֵּל אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתָיו בֶּאֱמוּנָה, שֶׁגַּם הֵם מֵאֵת ה’, זֶה מִתּוֹךְ גַּאֲוָה. וּמֵאַחַר שֶׁאֶת הַכִּשָּׁלוֹן הוּא תּוֹלֶה בְּעַצְמוֹ, בָּרוּר שֶׁגַּם אֶת הַהַצְלָחוֹת שֶׁלּוֹ הוּא תּוֹלֶה בִּזְכוּת עַצְמוֹ. וּמַה שֶּׁאוֹמֵר בְּעֵת הַהַצְלָחָה: ‘בָּרוּךְ ה”, ‘ה’ עָזַר לִי’, ‘הַכֹּל בְּחַסְדּוֹ יִתְבָּרַךְ’, וְכַדּוֹמֶה, זֶה הַכֹּל רַק חִיצוֹנִי אֶצְלוֹ. כִּי הַמִּבְחָן הָאֲמִתִּי לֶאֱמוּנָה הוּא דַּוְקָא כַּאֲשֶׁר הָאָדָם נִכְשָׁל, שֶׁאָז הוּא צָרִיךְ לְהוֹדוֹת, שֶׁגָּם בַּכִּשָּׁלוֹן יֵש מֶסֶר מֵהַבּוֹרֵא. לָכֵן אֵין לוֹ לִפּוֹל לְעַצְבוּת, וְלֹא לִרְדֹּף אֶת עַצְמוֹ, אֶלָּא לְהוֹדוֹת עַל הָאֱמֶת שֶחָטָא, לְהִתְוַדּוֹת וְלַעֲשֹוֹת תְּשׁוּבָה, וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ מִנְּקֻדַּת מוֹצָא זוֹ לִבְחֹר נָכוֹן. כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ עַתָּה בְּחִירָה חֲדָשָׁה לִלְמֹד מֵהֶעָבָר, וּלְהִתְפַּלֵּל עַל הֶעָתִיד.
הַכְּלָל הַיּוֹצֵא מִפֶּרֶק זֶה הוּא, שֶׁבְּכָל צַעַר אוֹ בְּחִסָּרוֹן שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, בְּלֹא יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, צָרִיךְ הוּא לְהַאֲמִין – כָּכָה ה’ רוֹצֶה!

לָמָּה וּמַדּוּעַ?

אָדָם שֶׁנִּמְצָא בַּדַּרְגָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הָאֱמוּנָה, הַיְנוּ שֶׁמַּאֲמִין בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, הוּא בַּכִּוּוּן הַנָּכוֹן לְחַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה וְאֹשֶׁר.
אֲבָל עֲדַיִן חֲסֵרָה לוֹ הַדַּרְגָּה הַשְּׁנִיָּה, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהַכֹּל מֵה’, עֲדַיִן יְכוֹלוֹת לִהְיוֹת לוֹ שְׁאֵלוֹת וּטְעָנוֹת עַל ה’. לָמָּה ה’ עָשָׂה לִי אֶת זֶה? לֹא מַגִּיעַ לִי. אֲנִי אָדָם טוֹב. לָמָּה אֲנִי צָרִיךְ לִסְבֹּל? הֲלֹא פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי יוֹתֵר רָשָׁע מִמֶּנִּי, וְלָמָּה הוּא לֹא סוֹבֵל? וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה שְׁאֵלוֹת, תְּלוּנוֹת וְתַרְעוֹמוֹת מֻכָּרוֹת וִידוּעוֹת.
שְׁאֵלוֹת וְקֻשְׁיוֹת אֵלּוּ הֵן לְמַעֲשֶׂה פְּגָם גָּדוֹל בֶּאֱמוּנָה בַּה’ יִתְבָּרַךְ. כִּי מֵאַחַר שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהַכֹּל מֵה’ יִתְבָּרַךְ, חַיָּב גַּם לְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל בְּוַדַּאי לְטוֹבָה. כִּי ה’ יִתְבָּרַךְ הוּא טוֹב, וְאֵין רַע יוֹצֵא מִמֶּנּוּ. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁאָדָם יֹאמַר "אֲנִי מַאֲמִין בַּה’", וּבוֹ זְמַנִּית יַחְשֹׁב שֶׁמַּה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו זֶה רַע; כִּי הוּא סוֹתֵר אֶת עַצְמוֹ, מֵאַחַר שֶׁעַל פִּי הָאֱמֶת וְעַל פִּי הָאֱמוּנָה הַכֹּל לְטוֹבָה. לָכֵן, בִּשְׁבִיל לְהַגִּיעַ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, חַיָּבִים לַעֲבֹד עַל הַדַּרְגָּה הַבָּאָה.

ב. הַכֹּל לְטוֹבָה

הַדַּרְגָּה הַשְּׁנִיָּה הִיא הָאֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה. הַיְנוּ שֶׁיַּאֲמִין, שֶׁכָּל מַה שֶּׁקּוֹרֶה לוֹ הוּא לְטוֹבָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה לוֹ שֶׁזֶּה לְרָעָתוֹ.
בְּהַרְבֵּה מִקְרִים נִתָּן לִרְאוֹת בְּבֵרוּר, כֵּיצַד דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה כְּרָעָה, מִתְגַּלֶּה כְּטוֹבָה. כָּל אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לוֹ הִתְבּוֹנְנוּת, רוֹאֶה אֶת זֶה בְּמַהֲלַךְ הַחַיִּים שֶׁלּוֹ. לְדֻגְמָא: אָדָם מְמַהֵר לַעֲבוֹדָה, וּמַגִּיעַ לְתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס בְּדִיּוּק כַּאֲשֶׁר הָאוֹטוֹבּוּס עוֹמֵד לָצֵאת לְדַרְכּוֹ. הַנֶּהָג סוֹגֵר אֶת הַדֶּלֶת בְּפָנָיו, מִתְעַלֵּם מִנְּקִישׁוֹתָיו וְנוֹסֵעַ…
כַּמּוּבָן, אוֹתוֹ אָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה אֶת מַה שֶּׁקָּרָה לוֹ, הֵן מֵחֲמַת הַבִּזָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵהַזִּלְזוּל שֶׁל הַנֶּהָג, וְהֵן מֵעֶצֶם הָאִחוּר שֶׁנִּגְרַם לוֹ. אֲבָל כַּאֲשֶׁר מִתְגַּלֶּה לוֹ לְאַחַר מִכֵּן, שֶׁהָאוֹטוֹבּוּס שֶׁהוּא רָצָה לַעֲלוֹת אֵלָיו הָיָה מְעֹרָב בִּתְאוּנָה קַטְלָנִית, הוּא מְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים קְצָת אַחֶרֶת… הוּא מוֹדֶה בִּדְמָעוֹת שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת לַה’ שֶׁהִצִּילוֹ, וְהוּא מְבָרֵךְ אֶת הַנֶּהָג, שֶׁקֹּדֶם הָיָה רָשָׁע בְּעֵינָיו, בְּאֶלֶף בְּרָכוֹת.