לא דוחקים את השעה

הרבה פעמים אדם נופל בדעתו
בגלל שתפילתו לא נענתה תיכף
ומיד. אבל לא כך הדבר, כי יש
שעה שיתנו לך. תמתין בסבלנות.
ובינתיים? תמשיך להתפלל…

בשדי יער – פרק 80

מניעות רבות יש על התפילה והעיקריות שבהן הן מניעות המוח, כאשר אדם נחלש בדעתו כאשר רואה שהוא מתפלל ומתפלל ומתפלל ימים על גבי ימים… ואינו נענה. כיצד יכול אדם לחזק את ליבו להמשיך להתפלל פעם אחר פעם לאחר שראה, לכאורה, שתפילתו לא התקבלה?

במאמרים הבאים ניתן מספר חיזוקים ועצות כדי שידע האדם – וזה כלל חשוב מאוד – ששום תפילה אינה שבה ריקם או הולכת לאיבוד חלילה. השם שומע תפילת כל פה, כמובא במדרש (מ"ר ואתחנן): שערי תפילה אינם ננעלים לעולם! זה יסוד שכל אחד מאיתנו חייב לדעת – כל התפילות שאנו מתפללים בודאי מתקבלות, והסיבות מדוע אין אנו רואים תוצאות מידיות הן מגוונות. נזכיר כמה מהן כדי שיהיה לאדם חיזוק בעת הניסיון בידעו שיש בעניין התפילה דברים רבים ונסתרים.

יש שעה שיתנו לך

ראשית, עלינו לדעת שלכל תפילה יש את הזמן שלה, כמו שמובא באותו מדרש, שיש תפילה שנענית לארבעים יום כמו שראינו אצל משה רבינו, ככתוב: "ואתנפל לפני ה’ ארבעים יום וגו’", ויש תפילה שנענית לעשרים יום כמו שראינו אצל דניאל, ויש תפילה לשלושה ימים כמו שראינו אצל יונה הנביא, ויש ליום אחד – אצל אליהו הנביא, ויש לחצי יום – אצל דוד המלך.

ויש תפילה שטרם יתפלל אותה האדם כבר הוא נענה, כמו שכתוב (ישעיה ס"ה): "והיה טרם יקראו ואני אענה…". אמנם פסוק זה נאמר בנביא לשבח, לתאר עד כמה הבורא קרוב לקוראיו. אבל, למעשה, לא תמיד זהו שבח שהתפילה נענית מיד. אומרת לנו הגמרא (מסכת תענית) שפעם הייתה עצירת גשמים וגזרו תענית. אך עוד לפני הנץ החמה, כלומר לפני שהתענו והתפללו, ירדו הגשמים. חשבו כולם ששבחו של ציבור הוא – שהתקבלה בקשתם עוד בטרם ביקשו אותה. אמר להם האמורא שמואל הקטן: לא שבח הוא אלא גנאי. למה הדבר דומה? לעבד שבא לבקש פרס מרבו. אמר הרב למשרתיו: תנו לו מהר מה שמבקש ורק אל אשמע את קולו…

ממשיכה הגמרא ומספרת לנו, ששוב הייתה עצירת גשמים, אלא שהפעם לא ירדו הגשמים מיד אלא אחרי יום שלם של תענית ותפילות ותחנונים. חשבו כולם שהפעם יש כאן שבח לציבור, שהקב"ה רוצה לשמוע את קולם לכן חיכה עד סוף התענית, מכיוון שנהנה מתפילתם. אמר להם שמואל הקטן: גם זה אינו שבחו של ציבור, שמתפללים כל כך הרבה עד שנענים. למה הדבר דומה? לעבד שביקש פרס מרבו. אמר הרב למשרתיו: המתינו עד שיתמקמק ויצטער כל היום כולו, ורק אז תתנו לו…

ושואלת הגמרא: אם כן, לשמואל הקטן, שאומר גם כשנענו הציבור לפני שהתפללו וגם כשנענו אחרי שהרבו להתפלל – אין זה שבחו של ציבור. אז מהו שבחו של ציבור? ועונה: שבחו של ציבור הוא גם שמתפללים וגם שנענים, כגון: כאשר אומרים "משיב הרוח" – ונושבת הרוח. אומרים "מוריד הגשם" – ויורד גשם (תענית כה).

כאן המקום להעיר, שדבר זה מובא על הנחש שנתקלל: ונחש עפר לחמו, דהיינו שנתקלל שיהיו מזונותיו מצויים לו תמיד בשפע, וזה העפר המצוי בכל מקום. לכאורה, מה הקללה בזה? האם לא כל אדם היה רוצה שיהיו מזונותיו מצויים לו תמיד בלי יגיעה וטרחה? אלא, הקללה היא שהקב"ה כל כך כעס על הנחש עד שלא רצה לשמוע את קולו בכלל, לכן דאג שמזונותיו תמיד יהיו מצויים לו בשפע ולא יצטרך לבקש עליהם. כי מלבד הנחש, כל הברואים מרימים עיניהם אל השם ומבקשים את אכלם ממנו: "כולם אליך ישברו לתת אכלם בעיתו" (תהלים קד), אבל הנחש הוא הבריה היחידה שאינה מבקשת על מזונותיה מהבורא, וזו קללתו.

מדברים אלה ילמד כל אדם שלא טוב לקבל שום דבר בלי תפילה. ואם אדם רואה שיש לו שפע בלי תפילה – יפשפש במעשיו, שמא הקב"ה כועס עליו עד שאינו רוצה לשמוע את קולו כלל? לכן גם יתעקש להתפלל דווקא, ויודה להשם על השפע שהשפיע לו עד כה ויתפלל על להבא שימשיך הבורא לפרנסו.

הגמרא דיברה על תפילה של ציבור גדול, שכל בני העיר כולה ישבו בתענית והתפללו. אבל יחידים, אפילו צדיקים גמורים כמו האבות והאימהות ומשה רבינו, אצלם מצאנו שהרבו בתפילות עד שקיבלו את מבוקשם. לכן, הכלל הוא, שלא כל הדברים שווים בעניין זה וקשה לדעת מתי זהו שבח שהתפילה נענית מהר ומתי זהו גנאי. על פי רוב אין זה עניין של שבח וגנאי כלל, אלא יש בזה דברים נסתרים וחשבונות שמים של מעלה – מדוע לכל תפילה יש את הזמן שלה, כמובא עוד במדרש הנ"ל: אמר רבי חיא ברב אבא, כתיב (תהלים כז): "קווה אל ה’ חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה’" – הוי מתפלל וחוזר ומתפלל ויש שענה שיתנו לך. כלומר, שאתה תתפלל! ויש שעה שיתנו לך.

אולם, מכיוון שאדם לא יכול לדעת מתי קבעו בשמים שתתקבל תפילתו, אל לו לרצות דווקא שתתקבל תפילתו באופן מידי. אלא, עליו לרצות להתפלל את התפילות שנדרשות ממנו ולקוות עד שיתנו לו את מבוקשו. זה הניסיון שלו. ולאמתו של דבר, זה רק לטובתו שקבלת תפילותיו מתעכבת. השם יתברך יודע מתי הזמן הטוב ביותר שבקשתו תתמלא, לכן צריך להתחזק באמונה שהשם אוהב אותנו ועושה איתנו את הדבר הטוב ביותר, ולהמשיך להתפלל ולא לדחוק את השעה או להתייאש מן התפילה חלילה.

בהרבה מקרים אדם נחלש ונופל בדעתו, מכיוון שהוא חושב שאמנם הוא התפלל, אבל היה זה מעט, אך תיכף ומיד מגיע לו שתעשה בקשתו. אולם ברגע שידע שלכל תפילה יש את הזמן שלה, כמו שאמר רבי חיא: תתפלל ותחזור ותתפלל עד שתגיע השעה שיתנו לך, אז הוא ייקח בחשבון שיתכן והתפילה הזאת צריכה ארבעים יום, וזו עשרים יום וכן הלאה.

ומי לנו גדול כמשה רבינו, ראש כל בני ישראל, הצדיק של כל עם ישראל – והוא לא נענה מיד! אם כן, מדוע שאנחנו נצפה שנענה מיד? ומה נאמר על האבות הקדושים והאימהות הקדושות שהתפללו עשרות שנים עד שנענו? וכי אנחנו טובים מהם שמגיע לנו שתתקבל תפילתנו תיכף ומיד?

הצאצאים נהנים

עוד אמרו חז"ל: "תפילתו של אדם אינה חוזרת ריקם, אם אינה מתקיימת בו, היא מתקיימת בזרעו". פירוש הדברים הוא, שלפעמים אדם מרבה בתפילה אך לא רואה שום תוצאות, לכן נדמה לו שהתפילות שלו הלכו לאיבוד. אבל אין הדברים כך כלל וכלל. תפילתו שמורה לזרעו אחריו, ובזכות תפילותיו יבואו טובות וישועות לצאצאיו, ישועות שהם בעצמם לא יבינו מדוע זכו להן, ובטח לא יעלה על דעתם שעמד אחד מאבותיהם והרבה בתפילה ובכה, ואולי גם הצטער וחשב שאין תפילותיו עושות פרי, אך הנה, הם נהנים מיגיע כפיו עתה.

גם אנו, אם נתבונן נראה שהרבה טובות באו לנו ולא בגלל שהתפללנו עליהן או עמלנו בשבילן. אם בגשמיות – כגון בריאות, פרנסה וכו’, ואם ברוחניות – כגון מידה טובה בלי שאדם עמל עליה, או הבנה יתירה בתורה בלי שום מאמץ וכו’. אין זה אלא משום שיש מאבותינו שהרבו בתפילה ואנו נהנים מהתוצאות של תפילתם ומי יודע אם לא עמדו בניסיון קשה וחשבו שתפילותיהם לא מתקבלות…

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)