בין לב נשבר ועצבות

מה בין לב נשבר ועצבות? ואיך
יודעים להבדיל בין השניים? רבי נחמן
מברסלב מראה לנו את ההבדלים
ביניהם וגם, נותן לנו את הדרך
הטובה ביותר לבחירה הנכונה.

מבצר המרגליות, חלק 8

שהקטנות לא תכנסה על הגדלות

אמר רבי נחמן מברסלב: צריך האדם להישמר מהקטנות והשפלות שלו לא תכסה על גדלותו האמיתית. כי לפעמים האדם משפיל ושובר את רוחו בקרבו יותר מדי ושוכח שיש לו עדיין מעלות רבות ונפלאות (שיח שרפי קודש א, לד)

ישוב הדעת

מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מישבין עצמן. והעיקר להשתדל לישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל השם.

אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו לישב דעתו. רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל לישב דעתו. כי שמחה היא עולם החירות, בבחינת: "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב), שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות. ועל כן, כשמקשר שמחה אל המוח, אזי מוחו ודעתו בן חורין ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו ולישב דעתו, מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות. כי על ידי גלות אין הדעת מיושב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, י).

להכניס גם את העצבות לריקוד

בעניין השמחה על פי משל, שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ, שהוא בעצבות ומרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כורחו לתוך מחול המרקדים, ומכריחים אותו בעל כורחו שיהיה שמח עימהם גם כן.

כן יש בעניין השמחה, כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה וייסורים נסתלקים מן הצד. אבל מעלה יתירה להתאמץ ולרדוף אחר המרה שחורה דווקא, ולהכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה, שיהפך המרה שחורה וכל הייסורין לשמחה, כדרך הבא לתוך השמחה, שאז מגודל השמחה והחדווה מהפך כל הדאגות והעצבות והמרה שחורה שלו לשמחה. נמצא שחוטף המרה שחורה ומכניס אותה בעל כורחה לתוך השמחה, כמשל הנ"ל.

וזה בחינת: "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" (ישעיה לה, י), שהיגון ואנחה בורחים ונסים מן השמחה, כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמוד מן הצד כנ"ל, אבל צריך לרדוף אחריהם דייקא, ולהשיגם ולהגיעם, להכניס אותם דווקא לתוך השמחה כנ"ל. וזהו: "ששון ושמחה ישיגו וכו’", שהששון ושמחה ישיגו ויתפסו את היגון והאנחה, שהם נסים ובורחים מן השמחה, להכניס אותם בעל כורחם לתוך השמחה כנ"ל. כי יש יגון ואנחה שהם הסיטרא אחרא (הצד האחר), שאינם רוצים להיות מרכבה אל הקדושה, ועל כן הם בורחים מן השמחה. על כן צריך להכריח אותם לתוך הקדושה, דהיינו השמחה, בעל כורחם כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"ב כג).

ההבדל בין לב נשבר ועצבות

לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול, ועצבות שהוא מהטחול היא סיטרא אחרא והקב"ה שונא אותה. אבל לב נשבר היא חביב לפני השם יתברך, כי לב נשבר יקר מאוד מאוד בעיניו יתברך.

והיה טוב שיהיה לו לב נשבר כל היום, אך אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות. על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר, דהיינו להתבודד ולשבר ליבו לפניו יתברך, אבל שאר כל היום יהיה רק בשמחה! ולכן תתאמצו ותתגברו שלא יהיה לכם לב נשבר רק איזה שעה ביום, ועצבות כלל לא! ושאר כל היום תהיו בשמחה (שיחות הר"ן מ"א).

עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו. (שיחות הר"ן מ"ב).

אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר, כשבא אחר כך לשמחה! (שיחות הר"ן מ"ה).

לאחוז בימים הטובים

צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד את השם בשמחה. ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים שהיה מזריח לו איזה הארה קצת. כמו שאנו רואים שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא ומאמינים בו והולכים אחריו, וגם הסומא מאמין למקלו שהולך אחר מקלו, אף שאינו רואה כלל.

מכל שכן שראוי לילך אחר עצמו, דהיינו מאחר שבימים הקודמים הזריח לו קצת והיה מתחזק ומתעורר ליבו להשם יתברך, אף שעכשיו נפל מזה ונסתמו עיניו וליבו, עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם. דהיינו, כמו שאז היה מתעורר ליבו להתחזק בעבודתו יתברך, כן גם עכשיו יחזק ליבו מאוד וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיה לו אז, אף שעכשיו נפל מזה כנ"ל, עד אשר בקצת ימים יעזרו השם ויחזור ויזרח לו אורו יתברך, אמן. (ליקוטי מוהר"ן קמ"א, רכ"ב).

(מתוך "מבצר המרגליות" מאת המחבר)