להתכונן לניסיונות

בחיים יש ניסיונות. זאת עובדה.
אף אחד לא בורח מהם. נכון, יש
מי שיגרום לך לחשוב שהמצב אבוד,
שאין מה לעשות. פשוט, אל
תקשיב, כי יש בהחלט מה לעשות!

בשדי יער – פרק 83

המציאות היא, שדווקא כאשר יש לאדם צרה כלשהי והוא צריך להתפלל הרבה יותר כדי להינצל ממנה, היצר הרע מתלבש עליו בעצבות וייאוש כדי להפילו לגמרי מהתפילה. לכן, החיזוק לתפילה צריך להיות לפני שבא לידי ניסיון. כלומר, שיחזק את עצמו שאין מציאות כזו שהתפילה לא פועלת, ואם יאריך בתפילתו בודאי יפעל כל דבר, ומומלץ מאוד לרשום לעצמו את הנקודות הללו.

ולא רק, אלא יזכור תמיד את התפילה הראשונה שהיא בחינת הבכור שנוטל פי שניים, כי התפילה הראשונה היא בחינת בכור. כמו אצל האישה – מתי היא נעשית כלי להביא ילדים לעולם? רק כאשר היא מאמינה שהיא יכולה להביא ילדים לעולם. ומי נותן לה את האמונה הזו? הבכור. כי לאחר שילדה את הילד הראשון, היא כבר מאמינה שהיא מסוגלת לכך, לכן היא מקבלת ביטחון עצמי להביא עוד ילדים לעולם. נמצא, שכל הלידות הן בכוחו של הבכור ולכן הוא נוטל פי שניים.

כך הוא הדבר גם בתפילה הראשונה שאדם פעל בה ישועה, שבכוחה באות כל התפילות שאחריה. לכן אם פעל ישועה בתפילה ירשום אותה לפניו ויזכור כיצד גם לא האמין שיפעל – ובסוף אכן פעל! ויחזק עצמו מאוד שהתפילה שלו פועלת. ואז, גם אם יעבור עליו ח"ו ניסיון קשה, הוא לא ייפול לשום עצבות ולא ייחלש מהתפילה. אלא, יתחזק וידע שאין שום ייאוש בעולם מכיוון שאת כוח התפילה אי אפשר לקחת ממנו, ועל ידי התפילה הוא יכול לפעול הכל!

העצה הקלה ביותר

ובאמת, זהו פלא גדול. הרי עצה זו היא מן הקלות ביותר בעולם, כי מי לא יכול לפתוח את פיו ולדבר עם השם? אין הדבר תלוי בשום דבר – לא בממון ולא בשום תנאים מיוחדים או אמצעים שונים. כל מה שצריך לעשות הוא רק לפתוח את הפה ולדבר. אך כאן אנו רואים את גודל מעלת הדבר: כפי המניעות הרבות שיש על זה כך לעולם יש לאדם מלחמה על זה. ואפילו מי שמתבודד שנים רבות צריך בכל פעם מחדש להילחם על זה מחדש, שתהיה לו התבודדות כראוי ולא יתעצל ולא יירדם ולא יעשה גם את ההתבודדות כמצוות אנשים מלומדה, אלא יתחדש בכל פעם ויתעורר לדבר דיבורים מעומק הלב ולהתחנן בכל כוחו להשם יתברך.

לכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לב) שתפילה צריכה חיזוק, כמו שכתוב (תהלים כז): "קווה אל ה’, חזק ויאמץ ליבך, וקווה אל ה’". ופירש רש"י: ואם לא תתקבל תפילתך, חזור וקווה… וכן לעולם, עד ישקיף ויראה השם משמים.

לכן צריכים לכפול ולשנות הדברים בכל יום מחדש. כי יש כמה וכמה מיני חלישות הדעת ובלבולים מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב. על כן צריכים לחזור זאת אלפי פעמים, כדי שיתחזק ויתאמץ לעמוד על עמדו, להתפלל תמיד ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה, נישא לבבנו אל כפיים אל-אל בשמים. כי לא יטוש השם את עמו ונחלתו לא יעזוב. חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו…

מכאן אנו גם מבינים, שאין לתמוה על כך שהעולם רחוקים מאוד מהתבודדות. זאת, משום שלא מדברים מעניין זה מספיק, אז איך אפשר לצפות שבני אדם יתחזקו לקיים זאת? הרי למדנו שזהו הדבר שצריך חיזוק מתמיד בלי שיעור וערך, וכדי שיוכל האדם להיות חזק ולקיים את עצה זו – שהיא עצת העצות! – עליו לשמוע שוב ושוב דיבורים כדי שתהיה לו התעוררות גדולה מאוד באופן קבוע.

ממילא אנו מבינים את חשיבות ההתקרבות לצדיקי האמת המעוררים לעצה זו, שבכוח שיחותיהם הרוויות והגדושות באמונה והתחזקות לתפילה, יוכל האדם להתחיל להיכנס בדרך השם ולחזור בתשובה באמת. וכיום, כשיש את הספר בשדי יער, העצה היא לעשות סדר יומי ברצוא ושוב: לסיימו ולהתחילו שוב, וחוזר חלילה, וכך יהיה לאדם תמיד חיזוק והתעוררות להתבודדות ועצות להתבודדות נכונה.

מה משיח יביא?

נתבונן מעט על מקומה של התפילה בתולדות עם ישראל. מי היה המושיע הראשון של בני ישראל? משה רבינו, שהוא למעשה המשיח, כמבוא בזוהר הקדוש בכמה מקומות: משיח – דא משה. כי נשמת משה היא הנשמה של המשיח. ומשה רבינו, במה עסק רוב ימי חייו? בעיקר בתפילה, כמובא במדרשים – שמגיל עשרים כאשר ברח ממצרים ועד גיל שמונים, כשנגלה אליו הקב"ה בסנה, במשך שישים שנה עסק משה רבינו בתפילה וצעקה והתבודדות, והרבה להתפלל על עם ישראל ועל גאולתם, והפציר והתחנן וביקש מהבורא שיגאל את עם ישראל מהגלות.

ובעיקר ביקש מהקב"ה שייתן בליבם של עם ישראל לצעוק ולהתפלל בעצמם על גאולתם! ובאמת, רואים בפסוקים כמה ייסורים עברו על עם ישראל ולא נגאלו, אבל תיכף ומיד כשעם ישראל התעורר לצעוק, מיד: "ותעל שוועתם" וכו’ – השם שמע אותם והתחיל לגאול אותם. ובפרק ג’ אומר השם למשה: "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (שמות). משמע מכאן, שברגע שצעקו, מיד נגלה השם למשה רבינו ושלח אותו לגאול אותם.

המסר העיקרי שאנו מקבלים כאן הוא שמשה רבינו אמנם הרבה בתפילות, אך כל עוד בני ישראל לא צעקו בעצמם – שום דבר לא קרה בפועל. מכאן לומדים יסוד חשוב, שגם כאשר אדם הולך לצדיקים ומבקש מהם להתפלל עליו, אף שבודאי זה הכרחי שיעשה זאת, אולם הקב"ה רוצה בעיקר את התפילה שלו על עצמו. למעשה, זו עיקר התועלת מתפילת הצדיקים עליו, שיומתקו עליו הדינים והוא יתחיל בעצמו להתפלל. והסיבה שאדם לא מתפלל על עצמו זה מחמת הדינים שיש עליו ואשר סותמים את פיו וליבו מהתפילה, וברגע שהצדיק מתפלל על האדם וממתיק את הדינים מעליו, הוא יראה שפיו משתחרר והוא מתחיל להתפלל תפילות נאות ושגורות, וזה סימן שהישועה קרובה.

כי כאשר השם רוצה להושיע את האדם – הוא נותן בפיו את התפילות שיביאו לישועתו!!! ואדם שרואה שאינו יכול להתפלל ידע שמן השמים עוצרים אותו, והוא צריך להרבות בתחנונים כפי יכולתו להמתיק את הדינים ולבקש מהצדיק שיתפלל עליו, כדי שיוכל להתפלל כראוי. וברגע שרואה שהוא מתפלל כראוי ידע שמשמים החליטו לתת לו את הישועה, ועליו לנצל את עת הרצון הזאת ולהתפלל ולהתפלל עד שייוושע.

לכן, זאת פעל משה רבינו במשך שישים שנה של תפילות – להמתיק את הדינים מעם ישראל, עד שהם בעצמם פתחו את פיהם וצעקו להשם, ומיד הבורא נגלה למשה בסנה ואמר לו ללכת לגאול את ישראל, ואז החלה הגאולה ממצרים.

וישנו עוד משיח שכולנו מכירים, הוא דוד המלך. במה עסק דוד המלך בעיקר? בתפילה וצעקה להשם. ומהי ההשארה העיקרית שיש לנו מדוד המלך? ספר התהלים שכל כולו תפילות וצעקות ותשבחות להשם. הספר, שכל אדם מעם ישראל צריך ישועה פונה אליו, ושרוב רובה של התפילה מורכבת ממזמוריו.

והמשיח האחרון, שיבוא בקרוב במהרה בימינו אמן, גם הוא יביא בעיקר את התפילה. כי כאמור – גאולה זו תפילה, ועל זה אמר רבי נחמן מברסלב, שכשיבוא משיח, אזי כמו שכל יהודי מניח תפילין כך כל אחד יעשה שעת התבודדות – זו תהיה עיקר עבודתו של משיח צדקנו: המשיח יהפוך את התפילה וההתבודדות לחלק בלתי נפרד מהיהדות, ממש כמו התפילין, שאין אחד מישראל שחושב שאפשר להיות יהודי בלי להניח תפילין.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)