בגן האמונה המבואר עמוד שלט

בגן האמונה המבואר עמוד שלט

לָכֵן, אָדָם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סֵדֶר בַּדְּבָרִים: לִפְנֵי מַעֲשֶׂה – יֵשׁ בְּחִירָה. אַחֲרֵי מַעֲשֶׂה – הַבְּחִירָה הַיְחִידָה הִיא הָאֱמוּנָה: לְהַאֲמִין שֶׁכָּכָה ה’ רָצָה, וּלְקַבֵּל הַכֹּל בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה, שֶׁזֶּה בְּוַדַּאי לְטוֹבָה. לְהוֹדוֹת עַל הַכִּשָּׁלוֹן, וּלְהִתְעוֹרֵר מִמֶּנּוּ לִתְפִלָּה, וּלְהִתְפַּלֵּל שֶׁיִּזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל. בְּקִצּוּר וְלָעִנְיָן – הַכֹּל בְּיַד ה’, וּבְיָדְךָ לְבַקֵּשׁ מֵה’, שֶׁיִּתֵּן לְךָ לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְפַּלֵּל…
לְדֻגְמָא: אָדָם שֶׁאֵין לוֹ יְלָדִים, מַתְחִיל לִרְדֹּף וּלְהַאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ: "אֲנִי לֹא יֻצְלָח. אֲנִי בִּלְתִּי רָאוּי. אֵינִי מְסֻגָּל לְהָבִיא יְלָדִים לָעוֹלָם. אֲנִי רָשָׁע. ה’ לֹא רוֹצֶה בִּי, וְכוּ’".
אִלּוּ הָיְתָה לוֹ אֱמוּנָה, הָיָה יוֹדֵעַ אֶת הָאֱמֶת, שֶׁהַכֹּל רַק בְּיַד ה’. וְהָיָה מוֹדֶה לַה’, שֶׁאֵין לוֹ יְלָדִים עַד הָרֶגַע הַזֶּה. כִּי אִם הַבּוֹרֵא הָיָה יוֹדֵעַ, שֶׁזֶּה טוֹב בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁיִּהְיוּ לוֹ יְלָדִים, הוּא הָיָה נוֹתֵן לוֹ יְלָדִים. וְאִם לֹא נָתַן לוֹ יְלָדִים עַד הָרֶגַע הַזֶּה, זֶה רַק מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בִּשְׁבִילוֹ. וְאַחַר כָּךְ הָיָה פּוֹנֶה אֶל ה’, שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לָדַעַת מַה לְתַקֵּן. כִּי גַּם אִם עֲווֹנוֹתָיו הֵם שֶׁגָּרְמוּ לַבְּעָיָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, גַּם עַל זֶה צְרִיכִים לבַקֵּשׁ מֵה’ שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לְתַקֵּן אוֹתָם. וְיֹאמַר: "ה’ יִתְבָּרַךְ, אַתָּה יָכוֹל לַעֲזֹר לִי. תַּרְאֶה לִי, לָמָּה אֵין לִי יְלָדִים. תַּרְאֶה לִי, מֶה חָסֵר לִי. אִם חֲסֵרָה לִי אֱמוּנָה – תֵּן לִי אֱמוּנָה. אִם עוֹד לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי דַּי – עֲזֹר לִי שֶׁאֶתְפַּלֵּל הַרְבֵּה. אִם יֵשׁ אֵיזֶה עָווֹן, שֶׁבִּגְלָלוֹ אֵין לִי יְלָדִים – תַּרְאֶה לִי מַה הוּא, וַעֲזֹר לִי לְתַקְּנוֹ. זַכֵּנִי לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלּוֹת, שֶׁתִּתֵּן לִי יְלָדִים. אָנָּא, תֵּן לִי אֱמוּנָה, שֶׁבְּוַדַּאי הַכֹּל לְטוֹבָה. וְאַתָּה מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתִי, כְּפִי שֶׁרָצִיתָ בִּתְפִלָּתָן שֶׁל הָאָבוֹת וְשֶׁל הָאִמָּהוֹת. וְסוֹף כָּל סוֹף אֶזְכֶּה כְּמוֹהֶם לְבָנִים צַדִּיקִים…"
זֶהוּ כְּלָל שֶׁחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ – הָאָדָם עַל פִּי רֹב עָצוּב בִּגְלַל הַרְגָּשַׁת הַכִּשָּׁלוֹן שֶׁלּוֹ, הַבָּאָה מֵחֲמַת שֶׁנָּפַל מֵהָאֱמוּנָה לִכְפִירָה. שֶׁחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת עַל עַצְמוֹ: "אֲנִי לֹא יֻצְלָח. אֵין לִי כֹּחַ. אֵינִי עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה. אֵין לִי יִרְאַת שָׁמַיִם, וְכוּ’". הַשֹּׁרֶשׁ לְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת הָאֵלּוּ הוּא כָּאָמוּר הָרְדִיפָה הָעַצְמִית שֶׁלּוֹ, שֶׁפֵּרוּשָׁהּ חֹסֶר אֱמוּנָה. כִּי הָאֱמוּנָה אוֹמֶרֶת: "מַה שֶּׁהָיָה עַד הָרֶגַע הַזֶּה – כָּכָה ה’ רָצָה, וְזֶה הֲכִי טוֹב. הַבְּחִירָה שֶׁלִּי הִיא רַק מִכָּאן וּלְהַבָּא, וַאֲנִי בַּיָּדַיִם שֶׁל ה’. לָכֵן, אֶפְנֶה אֵלָיו, שֶׁיַּעֲזֹר לִי מִכָּאן וּלְהַבָּא לִבְחֹר נָכוֹן וּלְתַקֵּן הַכֹּל, וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ וּלְהִתְחַזֵּק וּלְהַרְבּוֹת בִּתְפִלָּה וְכוּ".
אָדָם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן וְלִשְׁאֹל אֶת עַצְמוֹ: "מַדּוּעַ אֲנִי רוֹדֵף אֶת עַצְמִי? מַה בְּעֶצֶם ה’ רוֹצֶה מִמֶּנִּי? מַהוּ הַדָּבָר שֶׁחָסֵר לִי? חֲסֵרָה לִי אֱמוּנָה? מַדּוּעַ חֲסֵרָה לִי אֱמוּנָה? כִּי ה’ עוֹד לֹא נָתַן לִי! אִם כֵּן, אֲבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ אֱמוּנָה, וְהוּא יִתֵּן לִי! זֶה לֹא בַּיָּדַיִם שֶׁלִּי, אֶלָּא בְּיָדָיו שֶׁל ה’. רַק ה’ יָכוֹל לָתֵת לִי אֱמוּנָה".
כִּי גַּם בְּעִנְיַן הָאֱמוּנָה – גַּם כָּאן הַיֵּצֶר הָרָע נִכְנָס לְהַפִּיל אֶת הָאָדָם לְמַחֲשָׁבוֹת שֶׁל רְדִיפָה עַצְמִית, שֶׁיַּאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ, שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה. וְזוֹ בְּעַצְמָהּ כְּפִירָה, כִּי גַּם אֱמוּנָה אֵינָהּ בַּיָּדַיִם שֶׁל הָאָדָם, וְצָרִיךְ הוּא לְקַבֵּל אֶת הָאֱמוּנָה מֵה’ וּלְבַקֵּשׁ עַל אֱמוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד.
כַּאֲשֶׁר אָדָם חוֹשֵׁב:"אֵין לִי כֹּחַ", וְהוּא חוֹשֵׁב שֶׁלַּשֵּׁנִי יֵשׁ כֹּחַ, הוּא מְנַתֵּק אֶת עַצְמוֹ מֵה’. כִּי אִם לַשֵּׁנִי יֵשׁ כֹּחַ, זֶה רַק מִפְּנֵי שֶׁה’ נָתַן לוֹ כֹּחַ. וְאִם כֵּן, יָכוֹל הוּא לָתֵת גַּם לְךָ כֹּחַ – אִם תֵּדַע שֶׁכָּל הַכֹּחַ מֵה’ יִתְבָּרַךְ!
הָרְדִיפָה הָעַצְמִית מַתְחִילָה, כַּאֲשֶׁר הָאָדָם אֵינוֹ מַצְלִיחַ בְּמַשֶּׁהוּ וְחוֹשֵׁב:"אֲנִי לֹא הִצְלַחְתִּי". אֲבָל זֶה אֵינוֹ נָכוֹן, אֶלָּא הַמַחְשָׁבָה הַנְּכוֹנָה הִיא:"ה’ לֹא רָצָה שֶׁאֲנִי אַצְלִיחַ כָּרֶגַע, וּבְוַדַּאי שֶׁזֶּה לְטוֹבָה, וְאַדְּרַבָּה וְאַדְּרַבָּה, חֹסֶר הַהַצְלָחָה הַזֶּה הוּא הַהַצְלָחָה הָאֲמִתִּית. שֶׁהֲרֵי מִתּוֹךְ כָּךְ אֶתְעוֹרֵר לַחֲזֹר אֶל הָאֱמוּנָה וּלְבַקֵּשׁ אֶת עֶזְרָתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא, וְגַם יֵשׁ בָּה אֵיזֶה מֶסֶר לִלְמֹד. לָכֵן, עַכְשָׁיו אֲנִי אֶתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה, וַאֲבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא שֶׁיַּעֲזֹר לִי וְכוּ".
הַכְּלָל הוּא: שֶׁבָּרֶגַע שֶׁאָדָם חוֹשֵׁב מַחְשָׁבָה עַל עַצְמוֹ בִּמְנֻתָּק מֵה’, אָז מַתְחִילָה הָרְדִיפָה הָעַצְמִית, וּמִזֶּה בָּאָה הָעַצְבוּת. לָכֵן, אָדָם צָרִיךְ לַחְשֹׁב כָּךְ:"לֹא הִצְלַחְתִּי? זֶה רַק לְטוֹבָתִי הַנִּצְחִית. אִם הָיִיתִי מַצְלִיחַ בְּלִי תְּפִלָּה, הָיִיתִי מִתְמַלֵּא בְּגַאֲוָה, וְהָיִיתִי נוֹפֵל מֵאוֹתָהּ הַצְלָחָה. לָכֵן, עַכְשָׁיו אֶתְפַּלֵּל, וַאֲקַבֵּל אֶת זֶה עַל יְדֵי תְּפִלָּה, וְאָז תִּהְיֶה זוֹ הַצְלָחָה נִצְחִית".