בגן האמונה המבואר עמוד שצג

בגן האמונה המבואר עמוד שצג

כִּי תַּכְלִית כָּל בְּרִיאַת הָעוֹלָם הִיא בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלֶּה רַחְמָנוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא, כַּמּוּבָא: "כִּי ה’ יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת רַחְמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחְמָנוּתוֹ. וְאִם לֹא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם, עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחְמָנוּתוֹ? עַל כֵּן, בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחְמָנוּתוֹ" (ל"מ ס"ד).
וּמֵאֲחַר שֶׁהַסִּבָּה הַיְחִידָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָעוֹלָם הִיא בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת רַחְמָנוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא, וּלְהַכִּיר אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֶפְשָׁר רַק בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁבּוֹ צְרִיכִים אֶת הָרַחְמָנוּת שֶׁל ה’ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע, לָכֵן, צְרִיכָה הָיְתָה הַנְּשָׁמָה לָרֶדֶת מִמְּקוֹמָהּ אֶל הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּדֵי שֶׁתַּכִּיר אֶת הַבּוֹרֵא הַרַחְמָן, שֶׁרַחְמָנוּתוֹ הִיא עַד אֵין סוֹף. וּבְכָךְ תִּתְקַיֵּם תַּכְלִית הַבְּרִיאָה.

נָעִים לְהַכִּיר!

לְשֵׁם הַמְחָשַׁת עִנְיָן זֶה נַעְתִּיק בְּכָאן עֻבְדָּה מְאַלֶּפֶת. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה: פַּעַם אַחַת עָמַד לִפְנֵי רַבִּי נָתָן אֶחָד מִתַּלְמִידָיו וְהִתְאוֹנֵן: חֲבָל שֶׁלֹּא זָכִיתִי אַף אֲנִי לְהַכִּיר אֶת ר’ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֵב. עָנָה לוֹ ר’ נָתָן בִּגְעָרָה: וְכִי מִי הִכִּיר אֶת רַבֵּנוּ? ‘יוֹסֵף פְּרוֹנִיק’ הִכִּיר אֶת רַבֵּנוּ?
כָּאן צָרִיךְ לְהַסְבִּיר שֶׁיּוֹסֵף זֶה, הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ מֵהַעֲבָרַת נוֹסְעִים מֵעֵבֶר הַנָּהָר שֶׁבְּצַד הָעִיר רַירִיד לַצַּד הַשֵּׁנִי הַקָּרוֹב לָעִיר בְּרֶסְלֵב. וְהַרְבֵּה פְּעָמִים הֶעֱבִיר אֶת רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֵב בַּמַּעְבֹּרֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא הָיָה מִתְפָּאֵר בָּזֶה: "אֲנִי הִכַּרְתִּי אֶת רַבִּי נַחְמָן מִקָּרוֹב".
ר’ נָתָן בִּקֵּשׁ לְהַדְגִּישׁ לְתַלְמִידוֹ, שֶׁאֵין בְּקִרְבָה זוֹ כְּלוּם. וְאֵין עִקַּר הַכָּרַת רַבֵּנוּ בִּרְאִיָּתוֹ גְּרֵדָא, אֶלָּא עִקַּר הַקִּרְבָה הִיא כְּפִי יְדִיעָתוֹ אֶת דַּעַת רַבֵּנוּ בָּעֹמֶק וְקִיּוּם עֵצוֹתָיו וְכוּ’. לָכֵן לְמַעֲשֶׂה, הִסְבִּיר לְתַלְמִידוֹ, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהוּא לוֹמֵד אֶת סְפָרָיו שֶׁל הָרַבִּי, וּמְקַיֵּם אֶת עֵצוֹתָיו – הוּא בְּוַדַּאי מַכִּיר אֶת רַבֵּנוּ בֶּאֱמֶת, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאָה אוֹתוֹ.
כִּי אוֹתוֹ בַּעַל מַעְבֹּרֶת אָמְנָם רָאָה אֶת רַבֵּנוּ, וְגַם נָגַע בּוֹ, וְהָיָה בֶּאֱמֶת קָרוֹב אֵלָיו בְּאֹפֶן גּוּפָנִי, אֲבָל לְמַעֲשֶׂה הוּא הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא לֹא הִכִּיר אֶת מִי שֶׁעוֹמֵד לְיָדוֹ. כִּי רַק מִי שֶׁמַּכִּיר אֶת הָרַבִּי בָּרוּחָנִיּוּת, כְּלוֹמַר, אֶת דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה, אֶת הַשָּׂגוֹתָיו, אֶת מִפְעָלָיו, אֶת כֹּחוֹתָיו וְאֶת עֵצוֹתָיו, רַק הוּא מַכִּיר אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת.
וְכֵן הוּא לְעִנְיַן הִתְקָרְבוּת לַה’ יִתְבָּרַךְ. הַנְּשָׁמָה שֶׁהָיְתָה רַק מִתְעַנֶּגֶת מֵאוֹר ה’, בְּלִי לְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, דּוֹמָה לְאוֹתוֹ בַּעַל מַעְבֹּרֶת, שֶׁהָיָה מִתְפָּאֵר שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הָרַבִּי, אֲבָל לֹא יָדַע כְּלָל מִי הוּא. כִּי עִקַּר הַהִתְקָרְבוּת הִיא הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עַל יְדֵי הַיְדִיעָה נִכְלָלִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ" (ל"מ כ"א). וְכֵן אָמַר הֶחָכָם: אִלּוּ יְדַעְתִּיו – הָיִיתִיו. כִּי הַנְּשָׁמָה אָמְנָם הָיְתָה מְחֻבֶּרֶת לַה’ יִתְבָּרַךְ, אַךְ הָיְתָה רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ, מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא הִכִּירָה אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ.
אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁלְחָה הַנְּשָׁמָה לָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁבּוֹ הָאָדָם צָרִיךְ אֶת עֶזְרָתוֹ הַתְּמִידִית שֶׁל הַבּוֹרֵא בְּכָל הַמַּעֲבָרִים וּבַנִּסְיוֹנוֹת הָרַבִּים, שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי חַיָּיו וּבְכָל רֶגַע וָרֶגַע, עַתָּה הִיא יְכוֹלָה בֶּאֱמֶת לְהִתְקָרֵב אֶל הַבּוֹרֵא. דְּהַיְנוּ, לְהַכִּיר אוֹתוֹ וְלָדַעַת אוֹתוֹ.

הִיא אוֹמֶרֶת – וַאֲנִי יוֹדֵעַ

עוֹד בֵּאוּר לְעִנְיָן זֶה: מַעֲשֶׂה בִּבְנוֹ שֶׁל רַב חָשׁוּב, שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ לִטְעֹם אֶת אוֹר הַחֲסִידוּת, וְהֶחְלִיט שֶׁמִּיָּד אַחֲרֵי הַחֲתוּנָה יֵלֵךְ אֶל אֶחָד מִתַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב לִלְמֹד אֶצְלוֹ תּוֹרָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה לְמֶשֶׁךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת. הוּא הִצְלִיח לְפַיֵּס וּלְקַבֵּל אֶת הַסְכָּמָתָהּ שֶׁל אִשְׁתּוֹ, אוּלָם אָבִיו רָתַח מִזַּעַם – כֵּיצַד הוּא הוֹלֵךְ וּמַשְׁאִיר אֶת אִשְׁתּוֹ הַצְּעִירָה, שֶׁרַק עַתָּה נִשְּׂאָה לוֹ לְבַדָּה, לְלֹא תּוֹמֵךְ וּמְפַרְנֵס, וְעָלָיו יִהְיֶה מוּטָל לְפַרְנְסָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים – וְנִסָּה לִמְנֹעַ אוֹתוֹ. אוּלָם כְּשֶׁרָאָה אֶת עַקְּשָׁנוּתוֹ שֶׁל בְּנוֹ, הִנִּיחַ לוֹ לִנְסֹעַ, וְנִחֵם אֶת עַצְמוֹ שֶׁמִּן הַסְּתָם יַחֲזֹר בְּנוֹ עִם תְּעֻדַּת סְמִיכָה לְרַבָּנוּת אוֹ דַּיָּנוּת, וְכָךְ יִזְכֶּה לְמַעֲמָד חָשׁוּב וּלְפַרְנָסָה.